מסכת ראש השנה, פרק ד, שיעור 17

משנה

שנינו במשנה, 'כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּב כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן'. הגמרא מביאה ברייתא בענין מחלוקת זו: תַּנְיָא בברייתא, אָמְרוּ לוֹ חכמים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, לִדְבָרֶיךָ, ששליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, לָמָּה צִבּוּר מִתְפַּלְלִין בלחש. אָמַר לָהֶם רבן גמליאל, כְּדֵי לְהַסְדִּיר שְׁלִיחַ צִבּוּר אֶת תְּפִלָּתוֹ, שעל ידי שמתפלל תחילה בלחש, תפילתו סדורה בפיו, ומתפלל כראוי את תפילת החזרה. אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים, לְדִבְרֵיכֶם, שאין שליח ציבור מוציא את הציבור ידי חובתם, לָמָּה שְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה כל ימות השנה (אבל בראש השנה בין כך עליו לרדת לפני התיבה כדי שיתקעו על סדר הברכות, וכפי שהתבאר שאין תוקעים אלא בציבור (ר"ן)). אָמְרוּ לוֹ, כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת מי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי. אָמַר לָהֶם רבן גמליאל, כְּשֵׁם שֶׁמּוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי, ונמצא שאנו מחשיבים את תפילתו כתפילת חובה, שאף על פי שכבר יצא מתפלל כדי להוציא אחרים, כָּךְ ממילא מוֹצִיא אֶת מִי שֶׁהוּא בָּקִי, ככל אדם המברך ברכה שהוא חייב בה, שיכול להוציא את האחרים ידי חובתם, אף שהם בקיאים ויכולים לברך בעצמם.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּבְּרָכוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, ששליח ציבור מוציא אף את הבקיאים. וְרַב אָמַר, עֲדַיִן הִיא מַחֲלֹקֶת – אף בברכות של ראש השנה נחלקו, ולדעת חכמים אין שליח ציבור מוציא את הבקיאים ידי חובה.

תמהה הגמרא, וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי – וכי יתכן שאמר כך רבי יוחנן שאין מחלוקת בענין ברכות של ראש השנה, וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּבְּרָכוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים של שנת היובל, ששליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובה, וּמכך שהוצרך רבי יוחנן לפסוק 'הֲלָכָה', מִכְּלָל דִּפְלִיגֵי – משמע שיש מחלוקת בדבר. מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא, מַאן 'מוֹדִים' – על מי אמר רבי יוחנן לשון זו של 'מודים חכמים לרבן גמליאל', על רַבִּי מֵאִיר, שהוא מודה לרבן גמליאל, וַהֲלָכָה מִכְּלָל דִּפְלִיגֵי – ומה שדייקנו מלשון 'הלכה' שאמר רבי יוחנן, שיש החולקים על רבן גמליאל, היינו רַבָּנָן, הסוברים שאף בברכות של ראש השנה אין שליח ציבור מוציא את הציבור ידי חובה. ומבארת הגמרא היכן מצאנו את דעת רבי מאיר בענין זה, דְּתַנְיָא בברייתא, בְּרָכוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּב להתפלל בעצמו, כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב להתפלל בעצמו, ואף בראש השנה ויום הכפורים, וכלפי דעת חכמים זו הוצרך רבי יוחנן לפסוק ולומר שאין הלכה כמותם, אלא כרבן גמליאל ורבי מאיר, ששליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם בתפילה של ראש השנה ויום הכפורים של יובל.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְשַׁמְעִינָן מִינָהּ – ויש לנו ללמוד מכך, דְּהֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּבְּרָכוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּלְבָד, שבזה אף רבי מאיר סובר כן, ופסק רבי יוחנן הלכה כדבריהם, אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, לֹא – אין הלכה כרבן גמליאל, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּב, כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד שֶׁהוּא בָּקִי חַיָּב, וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה.

מוסיפה הגמרא ואומרת, וְעַם שֶׁבַּשָּׂדוֹת, דַּאֲנִיסֵי – שאנוסים הם, וְלֹא מָצוּ לְמֵיתֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא – ואינם יכולים לבא לבית הכנסת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שְׁלִיחַ צִבּוּר נַמִּי מוֹצִיאָן יְדֵי חוֹבָתָן, אף שלא שמעו כלל את תפילתו, אֲבָל האנשים דְּעִיר, שיכולים לבוא לבית הכנסת, אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיאָן יְדֵי חוֹבָתָן עַד דְּאָתוּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא – עד שיבואו לבית הכנסת, וְשָׁמְעֵי מִשְּׁלִיחָא דְצִבּוּרָא – וישמעו את תפילת שליח הציבור מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.

הרי"ף מביא עתה את דברי הירושלמי בענין זה: שנינו בתלמוד יְרוּשַׁלְמִי (פ"ד ה"י), רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן וכו', רַב הוּנָא צִפּוֹרָאָה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּאִילֵּין תְּקִיעָתָא – בתקיעות אלו, כלומר, בברכות של מלכיות זכרונות ושופרות, שתוקעים בהם, ולא בשאר התפילה, וְהוּא – ובתנאי שֶׁיֶּשְׁנָן שָׁם מֵרֹאשׁ הַתְּפִלָּה.

עתה חוזר הרי"ף לדברי הגמרא כאן: וּלדעת רבי מאיר, וכפי שאנו פוסקים את ההלכה, מַאי שְׁנָא – במה שונות הבְּרָכוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן, מַה שֶׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, טעם החילוק הוא מִשּׁוּם דְּבתפילות אלו נְפִישֵׁי בְּרָכוֹת – יש ברכות מרובות, דַּהרי בכָל שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שֶׁל שְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה יש בתפילת העמידה רק שֶׁבַע ברכות, וַהֲנֵי – ובראש השנה וביום הכפורים של יובל יש תֵּשַׁע ברכות, שהרי מלבד שלש ראשונות ושלש אחרונות מוסיפים מלכיות זכרונות ושופרות, ואין הכל בקיאים בהם.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לְעוֹלָם יַסְדִּיר אָדָם אֶת תְּפִלָּתוֹ, שתהא שגורה בפיו, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. אָמַר רָבָא, מִסְתַּבְּרָא מִלְּתָא – מסתברים דבריו דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּבְּרָכוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְשֶׁל פְּרָקִים – תפילות המועדים, הבאות מזמן לזמן, שאין בני אדם בקיאים בהם, וצריכים לסדרם לעצמם קודם התפילה. אֲבָל תפילות שֶׁל שְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, של ימות החול ושל שבתות, לֹא צָרִיךְ. וְכַמָּה הִיא 'פְּרָקִים', מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם וּלְהַלָּן, ולכן אף תפילת מוסף של ראש חודש צריך האדם לסדר קודם תפילתו.

גַּרְסִינָן בְּמסכת עֵרוּבִין (מ.), אָמַר רַבָּה, כִּי הֲוִינָן בֵּי – כשהיינו לומדים תורה אצל רַב הוּנָא, אִיבַּעְיָא לָן – הסתפקנו בספק זה, מַהוּ – האם יש צורך לְהַזְכִּיר הזכרה שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בתפילות שבְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, לומר 'את יום ראש החדש הזה ואת יום הזכרון הזה'. וצדדי הספק הם, האם כֵּיוָן דַּחֲלוּקִין בְּמוּסָפִין, שיש מוסף המיוחד לראש חדש מצד עצמו, מלבד מוספי יום טוב של ראש השנה, אַמְרִינָן – יש צורך להזכיר בתפילה את ראש חדש בפני עצמו, אוֹ דִּילְמָא – או שמא אוֹמֵר זִכָּרוֹן אֶחָד, והיינו 'את יום הזכרון הזה', וְאותו זכרון עוֹלֶה לוֹ לְכָאן וּלְכָאן – מועיל לו גם לענין הזכרת ראש השנה, שנאמר בו 'זִכְרוֹן תְּרוּעָה' (ויקרא כג כד), וגם לענין הזכרת ראש חדש, שנאמר בו 'וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן' (במדבר י י). וַאֲסִיקְנָא – ומסקנת הגמרא שם, שאוֹמֵר זִכָּרוֹן אֶחָד, וְעוֹלֶה לוֹ לְכָאן וּלְכָאן.

וְעוד אָמַר רַבָּה, כִּי הֲוִינָן בֵּי רַב הוּנָא, אִיבַּעְיָא לָן – הסתפקנו, מַהוּ לוֹמַר זְמַן – האם יש לברך ברכת 'שהחיינו' בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וצדדי הספק הם כך, האם כֵּיוָן דְּמִזְמַן לִזְמַן אָתֵי – מאחר והם באים פעם בשנה, אַמְרִינָן – יש לברך בהם ברכת שהחיינו, כמו בשאר ימים טובים, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, כֵּיוָן דְּלֹא אִיקְרוּ – כיון שאינם מכונים 'רְגָלִים', לֹא אַמְרִינָן. לֹא הֲוָה בְּיָדֵיהּ – לא ידע רב הונא להשיב לנו תשובה על שאלה זו. המשיך רבה ואמר, כִּי אַתָאִי לְבֵי רַב יְהוּדָה – כשבאתי ללמוד לפני רב יהודה, אָמַר לִי רב יהודה, אַקָּרָא חֲדַת נַמִּי אֲמִינָא זְמַן – הרי אפילו על דלעת חדשה שצמחה בשנה זו אנו מברכים 'שהחיינו', וכל שכן שעל ימים אלו יש לברך שהחיינו, אף שאינם קרויים 'רגלים'. אָמַר לֵיהּ רבה, רְשׁוּת לֹא קָא מִיבַּעְיָא לִי – לא היה ספק בידי שרשאי האדם לברך שהחיינו בימים אלו, כפי שמברכים על פרי חדש וכדומה, חוֹבָה מַאי – אלא הסתפקתי האם יש חובה לברך שהחיינו בימים אלו, כפי שמברכים בשלשת הרגלים, או לא. וּמַסְקָנָא – ומסקנת הגמרא היא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, אוֹמֵר זְמַן – יש לברך ברכת שהחיינו בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

סליקו להו יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה