וְהָיִינוּ דְּאָמְרִינַן – וזהו שאמרו בגמרא [בְּרֵישׁ פֶּרֶק הַתִּינוֹקוֹת] (נדה סו.), אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הִתְקִין רַבִּי בְּמקום ששמו סְוָודִית, שלא היו יושבי המקום בני תורה ולא היו בקיאים בהלכות אלו, שאם רָאֲתָה יוֹם אֶחָד, תֵשֵׁב שִׁשָּׁה יָמִים וְהוּא – בנוסף לאותו יום שראתה, שמא היה היום הראשון מימי נדתה, ודין תורה הוא שצריכה לספור שבעה ימים, ואם ראתה שְׁנַיִם, תֵשֵׁב חֲמִשָּׁה וְהֵן – מלבד אותם יומיים, ואם ראתה שְׁלֹשָׁה ימים, יש לחוש שמא היא זבה, ותֵשֵׁב שִׁבְעָה ימים נְקִיִּים. אָמַר רַבִּי זֵירָא, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֵן הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן, שֶׁאֲפִילוּ אם רוֹאוֹת טִיפַּת דָּם קטנה כְּחַרְדָּל, יוֹשֶׁבֶת וסופרת עָלֶיהָ שִׁבְעָה ימים נְקִיִּים, כאילו היתה זבה גדולה. וְאַף עַל גַּב דְּהַאי תַּקַּנְתָּא [דְּרַבִּי] בִּסְוָודִית לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ בָּהּ לְמִילְתָא דְאִיסּוּרָא כְּלָל, כלומר, שהיה די לנהוג כפי שהתקין רבי באותו מקום, ואין בכך כל חשש איסור ותקלה, מכל מקום עָבְדוּ רַבָּנָן הַרְחָקָה יְתֵירָה – עשו חכמים הרחקה גדולה יותר מן העבירה, וְהִנְהִיגוּ את בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְמֶיעֱבַד – לעשות כְּדברי רַבִּי זֵירָא, שאפילו על טיפת דם אחת יושבות שבעה ימים נקיים, דְּהָא אָמְרִינַן בגמרא דְּהָא דְּרַבִּי זֵירָא הֲלָכָה פְּסוּקָה הִיא, כִּדְאָמְרִינַן הָתָם (ברכות לא.) אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל מִתּוֹךְ דִּין אוֹ הֲלָכָה, כדי שלא יהיה ליבו טרוד בהלכה זו, אֶלָּא מִתּוֹךְ הֲלָכָה פְּסוּקָה שאין מה לדון בה, וביארה הגמרא שם הֵיכִי דָּמִי – מה היא הדוגמא להֲלָכָה פְּסוּקָה, ואָמַר אַבַּיֵּי, כִּי הָא – כמו דין זה דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֵן הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן, שֶׁאֲפִילוּ רוֹאוֹת טִיפַּת דָּם כְּחַרְדָּל יוֹשֶׁבֶת עָלֶיהָ שִׁבְעָה נְקִיִּים, הרי שזו הלכה פסוקה שאין לדון בה כלל.

מבאר הרי"ף שבהלכה נוספת של נדה החמירו חכמים: וְהָכֵין נַמִּי עַבְדִּינָן – וכך אנו נוהגים גם בִּימֵי טוֹהַר דְּיוֹלֶדֶת, שמעיקר דין התורה אין דמה מטמא באותם ימים, וְאַף עַל גָּב דְקָיְמָא לָן כְּרַב, דְּאָמַר (נדה לה:) מַעְיָן אֶחָד הוּא של דמים, וְהַתּוֹרָה טִימְאֲתוֹ בכל הימים, וְהַתּוֹרָה טִיהֲרַתּוֹ בימי לידה, מכל מקום החמירו בו חכמים, כֵּיוָן דְּאִיכָּא יוֹלֶדֶת בְּזוֹב [-מתוך זיבה בימי זיבתה] דִּצְרִיכָה שִׁבְעָה נְקִיִּים אפילו בִּימֵי טוֹהַר, עַבְדִּינָן נַמִּי – אנו עושים גם בזה הַרְחָקָה יְתֵירָה כְּרַבִּי זֵירָא, וְכָל דָּם דְּחַזְיָא בִּימֵי טוֹהַר, יָתְבָה עֲלֵיהּ שִׁבְעָה נְקִיִּים, וּבָתַר הֲכִי טָבְלָה בְּמֵי מִקְוֶה, וּמִשְׁתַּרְיָא [-ומותרת] לְבַעֲלָהּ, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא נַפְקָן [-שלא יצאו והסתיימו] יְמֵי טוֹהַר, כֵּיוָן דְיָתְבָה שִׁבְעָה נְקִיִּים, וְתוּ לֹא חַזְיָא – ולא ראתה עוד, שַׁרְיָא – הרי היא מותרת.

משנה

(נדה סד:) תִּינוֹקֶת [-ילדה קטנה] שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת דם נדה, וְנִישֵּׂאת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹתְנִין לָהּ אַרְבָּעָה לֵילוֹת, ואפילו אם היא רואה דם, אנו אומרים שזהו דם בתולים שאינו אוסר, ואין חוששים שמא זהו דם נדה. וּבֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, נותנים לה זמן עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה [-עד שיתרפא המקום מהבעילה], וכל זמן שלא התרפאה, כל דם שהיא רואה תולים בדם תולים.

אמנם אם כבר הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת, ועדיין לא ראתה, וְנִישֵּׂאת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹתְנִין לָהּ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן בלבד, וּבֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד מוֹצִאֵי שַׁבָּת, והיינו אַרְבָּעָה לֵילוֹת [שהרי בזמנם היתה בתולה נישאת ביום הרביעי].

הגיע זמן לראות, וכבר רָאֲתָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ [-קודם שנישאת], בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹתְנִין לָהּ בְּעִילַת מִצְוָה בלבד, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל הַלַּיְלָה שֶׁלָּהּ – מותרת לבעלה כל אותו הלילה [אמנם לאחר שהחמירו בנות ישראל על עצמם, אף זה בכלל החומרא, שאפילו היתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות, ולא ראתה דם מימיה, לאחר בעילת מצוה פורש, ואחר שיפסק דמה סופרת שבעה נקיים].