הגמרא דורשת עתה את הפסוק (ויקרא טו כה) 'כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִיא', אֵין לִי אֶלָּא הָרוֹאָה שְׁלֹשָׁה ימים, שֶׁהִיא זָבָה גְּדוֹלָה, הצריכה ספירת שבעה ימים נקיים, והבאת קרבן, מִנַּיִן לָרוֹאָה שְׁנַיִם – שני ימים, שֶׁתְּהֵא זָבָה קְטַנָּה, ששומרת יום אחד שאינה רואה בו ויכולה לטבול, תַּלְמוּד לוֹמַר 'יְמֵי',  וּמִנַּיִן אֲפִילּוּ אם ראתה יוֹם אֶחָד בימי זיבה, שהיא שומרת יום אחד כנגדו וטובלת, תַּלְמוּד לוֹמַר 'כָּל'. וּמִנַּיִן באופנים אלו, שֶׁראתה יום אחד או שני ימים היא שּׁוֹמֶרֶת יוֹם אחד שאינה רואה בו כְּנֶגֶד יוֹם שראתה בו, תַּלְמוּד לוֹמַר 'טְמֵאָה הִיא'. ועדיין יָכוֹל היית לומר, שכְּשֵׁם שֶׁשּׁוֹמֶרֶת יום אֶחָד אחד של נקיות לִראיית יום אֶחָד, כָּךְ תִשְׁמוֹר שְׁנַיִם – שני ימים של נקיות לִשְׁנַיִם – לשני ימים של ראיה, וְדִין הוּא – והיה ניתן ללמוד כן בקל וחומר, וּמַה הַזָּב, שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵר יום אֶחָד לִראיית יום אֶחָד, סוֹפֵר שִׁבְעָה ימים לִשְׁנֵי רְאִיּוֹת, זָבָה, שֶׁהִיא סוֹפֶרֶת יום אֶחָד לִראיית יום אֶחָד, אֵינוֹ דִּין [-האם אין זה קל וחומר] שֶׁתִּסְפּוֹר שְׁנַיִם – שני ימים של נקיות לִשְׁנַיִם – לשני ימים של ראיה. תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק הבא 'כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה לָהּ', ללמד שאֵין לָהּ אֶלָּא יוֹם אֶחָד, אף אם ראתה יומיים.

נאמר בפסוק לגבי טהרת הזבה (ויקרא טו כח) 'וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר', וכך מתפרש הפסוק, 'וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ', היינו כְּשֶׁתִּפְסוֹק מִזּוֹבָהּ, 'וְסָפְרָה לָהּ', היינו לְעַצְמָהּ, כלומר, שהיא נאמנת על ספירה זו שהיא סופרת לעצמה, 'שִׁבְעַת יָמִים', יָכוֹל היית לומר שיהיו שבעה ימים אלו בֵּין סְמוּכִין זה לזה, בֵּין מְפוּזָּרִין – שאינם רצופים, ואפילו אם ראתה בינתיים ראיה נוספת, תַּלְמוּד לוֹמַר 'וְאַחַר תִּטְהָר', ומשמעות לשון 'אַחַר' היא אַחַר לְכוּלָּן, כלומר, שיהיה זה אחר שבעת הימים הנקיים כולם, שהם כזמן אחד, על ידי שיהיו רצופים בטהרתם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, 'אַחַר תִּטְהָר' היינו אַחַר הַמַּעֲשֶׂה תִּטְהָר, כלומר, כֵּיוָן שֶׁטָּבְלָה ביום השביעי, הרי היא טְהוֹרָה לְהִתְעַסֵּק בְּטָהֳרוֹת, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים שלֹא תַּעֲשֶׂה כֵּן, שֶׁלֹּא תָּבֹא לִידֵי סָפֵק, כלומר, שמא תטבול ביום השביעי, ותשמש בו ביום, ולאחר מכן תראה ראיה נוספת ותסתור את כל שבעת הימים שספרה, ונמצא ששימש עם הזבה, ולכן אינה טובלת אלא לאחר סיום היום השביעי.

וְהַאי דִּמְרַבִּינַן לְהָנֵי אַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁבֵּין דָּם נִדָּה לְדָם נִדָּה, שיהיו אלו ימי זיבה, מִקְרָאֵי – מהפסוקים, וכפי שהתבאר לעיל, לָאו דִּבְרֵי הַכֹּל הוּא, דְקָיְמָא לָן להלכה, שאותם אַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁבֵּין דָּם נִדָּה לְדָם נִדָּה הם הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.

כְּלָלָא דְּנָקְטִינַן מֵהָנֵי מַתְנִיאָתָא – ואלו הם הכללים שאנו נוקטים להלכה מהברייתות שהובאו לעיל, דְּנִדָּה דְּאוֹרָיְיתָא, הֵיכָא דְאֲתְּחִילָא וְחַזְיָא דָּמָא חַד יוֹמָא – כשהתחילה לראות דם יום אחד, הַהוּא יוֹמָא קַמָּא דְּחָזְיָא בֵּיהּ – אותו יום ראשון שראתה בו, הוא תְּחִלַּת ימי נִדָּה, וּמַשְׁלֶמֶת עֲלֵיהּ שִׁבְעָה יוֹמֵי – ומשלימה עליו שבעה ימים, לֹא שְׁנָא חַזְיָא דָּם בְּכוּלְּהוּ שִׁבְעָה וְלֹא שְׁנָא לֹא חַזְיָא אֶלָּא חַד יוֹמָא – ואין חילוק אם ראתה דם בכל אותם שבעה ימים, או שלא ראתה אלא יום אחד, וְכַד נַפְקָן שִׁבְעָה יוֹמֵי – וכאשר יוצאים ומסתיימים אותם שבעה ימים, טָבְלָה בלֵיל שְׁמִינִי, וּמִשְׁתַּרְיָא – והרי היא מותרת לְבַעֲלָהּ.