וְאִי חַזְיָא דָּם יוֹם שְׁמִינִי – ואם ראתה דם ביום השמיני שלאחר שבעת ימי הנדה, הֲרֵי עַיְלָא לָהּ – הרי נכנסה בְּתוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁבֵּין דָּם נִדָּה לְדָם נִדָּה, שֶׁהֵן יְמֵי זִיבוּת, וְכֵיוָן דְּחָזְיָא בְּהוּ חַד יוֹמָא – וכיון שראתה בהם יום אחד, הָוְיָא לָהּ זָבָה קְטַנָּה, וְחָיְישִׁינַן דִּלְמָא אָתְיָא לְמִיחְזֵי לְמָחָר – ואנו חוששים שמא תבוא לראות גם למחרת, הִלְכָּךְ בָּעֲיָא – ולכן היא צריכה שִׁימּוּר של יוֹם תְּשִׁיעִי בנקיות, וְאִי לֹא חַזְיָא – ואם לא ראתה ביוֹם תְּשִׁיעִי, טָבְלָה לָעֶרֶב, [שהוא לֵיל עֲשִׂירִי], וּמִשְׁתַּרְיָא – והרי היא מותרת. וְאִי חַזְיָא – ואם ראתה [גַּם] בְּיוֹם תְּשִׁיעִי, בָּעֲיָא שִׁימּוּר של יוֹם עֲשִׂירִי בנקיות, וְהגם שראתה ביום שמיני וביום תשיעי, עֲדַיִין זָבָה קְטַנָּה הִיא, וְאִי לֹא חַזְיָא – ואם לא ראתה גם בְּיוֹם עֲשִׂירִי, טָבְלָה לְאוֹרְתָא וּמִשְׁתַּרְיָא – הרי היא טובלת בלילה ומותרת לבעלה. וְאמנם אִי חַזְיָא גַּם בְּיוֹם עֲשִׂירִי, הַוְיָא לָהּ זָבָה גְּמוּרָה, דְּהָא חַזְיָא תְּלָתָא יוֹמִין רְצוּפִין – שהרי ראתה שלשה ימים רצופים, באותם אחד עשר יום של זיבה, וּבַּעֲיָא לְמֵיתַב – וצריכה היא לישב ולספור שִׁבְעָה ימים נְקִיִּים. הָכִין דִּינָא בַּהֲלֵין יוֹמֵי זִיבוּת – כך הוא הדין באותם אחד עשר ימי זיבה, דאִי חַזְיָא דָּם חַד יוֹמָא – אם ראתה דם יום אחד, [מְשַׁמֶּרֶת כְּנֶגְדּוֹ חַד יוֹמָא בנקיות], וְאִי חַזְיָא תְּרֵי יוֹמֵי – ואם ראתה שני ימים, מְשַׁמֶּרֶת לְהוּ [נַמִּי] חַד יוֹמָא – גם באופן זה צריכה היא לשמור רק יום אחד נוסף בנקיות, לְבַּר מִיּוֹמָא דְּחַד עָשָׂר – מלבד אופן שראתה ראיה ראשונה או שניה ביום האחד עשר שאחר שבעת ימי הנדה, דְּלֹא בָּעֵי שִׁימּוּר – שאינה צריכה לשמור את היום השנים עשר בנקיות, הוֹאִיל וְנַפְקָן יוֹמֵי זִיבוּת – כיון שביום האחד עשר מסתיימים ימי הזיבה, וַהֲוָה לֵיהּ יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר תְּחִלַּת ימי נִדָּה, וְאִי חַזְיָא בֵּיהּ מִידִי – ואם רואה בו משהו, הָוְיָא לָהּ [-הרי היא] נִדָּה, שדיניה התבארו לעיל, ואינה זבה.

כָּל הָדֵין – כל הדינים הללו שהתבארו לעיל, שיש רק חמשה מיני דמים טמאים, ושיש חילוק בין ימי זיבה לימי נדה, הוּא דִּינָא דְּאוֹרָיְיתָא – אלו הם הדינים הנוהגים מן התורה, דַּהֲווֹ עָבְדָן – שהיו עושות ונוהגות כן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל כָּל זְמַן דַּהֲווֹ רַבָּנָן בְּקִיאֵי בְּחֲזוּתָא דְּדָמָא – שהיו בקיאים במראות הדמים, להבדיל בין דם טהור לבין דם טמא, וְכֵיוָן דְּאִימְעוּט רַבָּנָן דַּהֲווֹ בְּקִיאֵי בְּהָכִי – אך כיון שהתמעטו החכמים הבקיאים במראות דמים, וְקָלְשָׁא לָהּ דַּעְתַּיְיהוּ – ונחלשה דעתם בענין זה, וְלֹא הָווּ יָכְלֵי לְאַפְרוּשֵׁי – ולא היו יכולים להפריש ולהבדיל בֵּין דָּם טָמֵא לְדָם טָהוֹר, כִּדְאָמְרִינָן במסכת נדה (כ:) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, חוֹכְמָתֵיהּ [-חכמתו] דְּרַבִּי חֲנִינָא, גְּרָמָא לִי דְּלֹא אַחְזַי דְמָא – היא שגרמה לי שלא אראה מראות דמים לפסוק ולהבדיל בין דם טמא לבין דם טהור, [דְּכִי] מְטַמַאנָא מְטַהֵר – כיון שכאשר אני הייתי מטמא מראה מסוים הוא היה מטהרנו, מְטַהֲרְנָא מְטַמֵּא – וכאשר אני הייתי מטהר הוא היה מטמא. וּכעין זה אָמַר רַבִּי זֵירָא, טִיבְעָא דְּבָבֶל – טבע האנשים שבארץ בבל גָּרַם לִי, דְּלֹא אַחְזַי דְמָא – שלא אראה מראות דמים, כיון שלא הכיר רבי זירא את טבע האנשים שבבבל, ולהבדיל בין דם הבא מאדם לבין דם הבא מבהמה, וכך אמר רבי זירא, וּמַה רָבָא, דְּיָדַע בְּטִיבְעָא – ידע והכיר את טבע האנשים בבבל, לֹא חָזִי – אף על פי כן לא היה רואה מראות דמים, אַנָּא אֵחְזֵי – וכי ראוי הדבר שאני אראה. וְחָזוּ נַמִּי – ועוד ראו חכמים דְּלֹא יָדְעֵי נָשֵׁי תִּיקּוּן וֶסְתוֹת – שאין נשים בקיאות ויודעות את סדר זמני הראייה, לחלק בין דם נדה לבין דם זיבה, חָשׁוּ רַבָּנָן דִּלְמָא מַשְׁלְמֵי דָּם טָמֵא לְדָם טָהוֹר – חששו חכמים שמא יחשיבו דם טמא לדם טהור, וְטַבְלִין – ותטבולנה להטהר לבעליהן, וְאָתוּ לִידֵי אִיסּוּרָא דְּכָרֵת – ויבואו לידי איסור כרת, ומבאר הרי"ף את האופן שיתכן דבר זה, דְּהָא אֶפְשָׁר לְמֶהֱוֵי כָּל דָּם דְּחַזְיָא בְּשִׁיתָּא יוֹמֵי טָהוֹר – שהרי יתכן שכל הדם שתראה האשה בששת הימים הראשונים יהיה דם טהור, וְלֵיכָּא טָמֵא אֶלָּא הַךְ דְּחָזְיָא בַּשְּׁבִיעִי בִּלְחוּד – ולא יהיה דם נדה המטמא אלא הדם שתראה ביום השביעי, דִצְרִיכָא לְמִישְׁלַם עֲלֵיהּ שִׁבְעָה ‍יוֹמֵי – שצריכה היא להשלים על ראיה זו שבעה ימים, וכפי שהתבאר לעיל בהלכות נדה, שעל כל ראיה שרואה האשה בימים הראויים לנידתה צריכה היא להשלים שבעה ימים לפני שתטבול, וְכֵיוָן דִּסְבִירָא לְהוּ דְּדַם דְּכוּלְּהוּ שִׁבְעָה טָמֵא הוּא – וכיון שיסברו שכל הדם שראתה גם בששת הימים הראשונים היה דם נדה המטמא, אָמְרֵי – יאמרו, [כְּבָר] שְׁלִימוּ לָן שִׁבְעָה יוֹמֵי – כבר הושלמו לנו שבעת ימי נדה, וְטַבְלָן לְאוּרְתָא – ותטבולנה בערב, וְאָתוּ לִידֵי אִיסּוּרָא – ויבואו לידי איסור כרת, הִלְכָּךְ חָשׁוּ רַבָּנָן לְמִילְתָא – לכן חששו חכמים לדבר, וְעָבְדוּ [-ועשו] הַרְחָקָה יְתֵירָה, לִסְלוּקֵי כָּל סְפֵיקֵי – לסלק את כל הספיקות, וְאַצְרִיכוּ לְמֵיתַב – והצריכו את האשה לשבת ולספור שִׁבְעָה ימים נְקִיִּים עַל כָּל דָּם שתראה, דְּלֹא לִיגַּע לְאִיסּוּרָא דְּאוֹרַיְתָא – שלא יבואו לגעת באיסור דאורייתא.