משנה

אֵי זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, זהו הנִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לָאָדָם – דבר הידוע לשלשה בני אדם לפחות, כגון שאָמַר בשבועה עַל הָעַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב, וְעַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה, וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהִיא אִישׁ, וכיון שאין מי שמאמין לשקר שכזה, הרי זו שבועת חינם. נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ שיהיה, כגון האומר ייאסרו עלי כל הפירות שבעולם אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ שגופו מרובע כְּקוֹרַת בֵּית הַבָּד, או אִם לֹא רָאִיתִי גָמָל שפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר.

עתה מבארת המשנה שגם הנשבע לבטל מצוה נחשב כנשבע שבועת שוא, מאחר ואין בכח שבועתו לבטל את חיובו לקיים את המצוה: אָמַר אדם לָעֵדִים, בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי – העידו עבורי עדות שתועיל לי בדיני ממונות, והשיבו לו העדים שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא נְעִידָךְ, והרי זו שבועה לבטל מצוות עשה, שהרי חייבים העדים להעיד את הידוע להם, זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא.

גמרא

שנינו במשנה שאם נשבע שראה גמל הפורח באויר, הרי זו שבועת שוא. אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי, וְדִלְמָא צִפּוֹרָא רַבָּא חֲזָא – שמא ראה אותו אדם ציפור גדולה מאד, וְאַסִיק לֵיהּ שְׁמָּא 'גַּמְלָא' – וכינה אותה בשבועתו בלשון גמל, אך לא היתה כוונתו לגמל ממש, דְּכִי קָא מִשְׁתַּבַּע אַדַּעְתָּא דִּידֵיהּ קָא מִשְׁתַּבַּע – ושבועתו היא על דעת מחשבת עצמו, ולפי מחשבתו אין כאן שבועת שוא. וְסוּגְיָא דִּשְׁמַעְתָּא – ומסקנת הגמרא (דאפילו הכי) דְּלֹא אַזְלִינָן בָּתַר דַּעְתֵּיהּ – שאין הולכים בזה אחר דעתו ומחשבתו, דְּכֵיוָן דְּכוּלֵּי עָלְמָא לֹא קָארוּ לֵיהּ גַּמְלָא – וכיון שכל בני האדם אינם מכנים ציפור שכזו בשם גמל הפורח באויר, בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם, וְהָוְיָא לָהּ – והרי זו שְׁבוּעַת שָׁוְא.

משנה

נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה, כגון שנשבע שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת סֻכָּה, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת לוּלָב, שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר. האומר שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ, ואחר כך אומר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה, השבועה הָרִאשׁוֹנָה היא שְׁבוּעַת בִּטּוּי המחייבת אותו לאכול את אותה הככר, וְהַשְּׁנִיָּה אינה חלה, כיון שאינו יכול להשבע לעבור על שבועתו, ולכן הרי זו שְׁבוּעַת שָׁוְא. אֲכָלָהּ – אם אכל האדם את הככר, עָבַר רק עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, כיון שקיים את שבועתו הראשונה. אבל אם לֹא אֲכָלָהּ, עָבַר גם עַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי משום שבועתו הראשונה, וגם משום שבועת שוא על שבועתו השניה.