משנה

נאמר בתורה (ויקרא כה א,ו) 'וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה, וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ', ופסוק זה עוסק באדם היודע עדות לחבירו, וכשביקשו הלה שיעיד עבורו, נשבע שאינו יודע לו עדות, ועונשו מבואר שם (פסוק ו) 'וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ'. משנתנו מבארת באילו אופנים מתחייב האדם קרבן שבועת העדות. שְׁבוּעַת הָעֵדוּת – חיוב קרבן של הנשבע לשקר שאינו יודע עדות לחברו, נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים, הכשרים להעיד, וְלֹא בַנָּשִׁים, הפסולות לעדות, בִּרְחוֹקִין, הראויים להעיד, וְלֹא בִּקְּרוֹבִין, הפסולים להעיד לקרוביהם. בַּכְּשֵׁרִים, וְלֹא בַפְּסוּלִין לעדות, כיון שגם אם היה רוצה להעיד לא היתה בכך כל תועלת, ואין חיוב קרבן שבועת העדות אלא במקום שמחמת הימנעותו מלהעיד נגרם הפסד לאותו אדם. וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָרְאוּיִין לְהָעִיד, למעט מלך ישראל, שתקנו חכמים שאינו מעיד, וכן משחק בקוביא וכדומה שפסלום חכמים לעדות.

קרבן שבועת העדות נוהג בין אם נשבע העד בִּפְנֵי בֵית דִּין, וּבין אם נשבע שֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, אם היתה השבועה מִפִּי עַצְמוֹ, והיינו שאמר בעצמו את נוסח השבועה, או שהשביעו אותו ואמר 'אמן'. וּמִפִּי אֲחֵרִים – אבל אם השביעוהו אחרים ולא אמר אמן, אלא רק חזר ואמר 'איני יודע לך עדות', אֵין חַיָּבִין העדים קרבן שבועה עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָהֶן בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין אם נשבע מִפִּי עַצְמוֹ, וּבֵין אם נשבע מִפִּי אֲחֵרִים, אֵינָן חַיָּבִין קרבן שבועה עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָהֶן בְּבֵית דִּין, כיון שנאמר 'אם לא יגיד ונשא עוונו', ללמד שרק אם נשבע במקום שאם היה מגיד היו דבריו מועילים, והיינו בבית דין, חייב קרבן שבועה, אבל אם נשבע במקום שלא היתה הגדתו מועילה, והיינו חוץ לבית דין, פטור מקרבן.

גמרא

שנינו במשנה ששבועת העדות היא באנשים ולא בנשים, ומבררת הגמרא, מְנָא הָנֵי מִילֵּי – מנין נלמד דין זה, דְּעֵדוּת בַּאֲנָשִׁים הִיא, וְלֹא בְּנָשִׁ‍ים, דְתָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (דברים י טיז) 'וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים', בְּעֵדִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר כו', ובא הפסוק ללמד שעדים אלו הם אנשים, ולא נשים.

תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת דרשה נוספת מפסוק זה, 'וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים', מכאן יש ללמוד שמִצְוָה בְּנִידוֹנִין – בבעלי הדין שֶׁיַּעַמְדוּ בשעת הדין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שָׁמַעְתִּי, שֶׁאִם רָצוּ בֵּית דִּין לְהוֹשִׁיב אֶת שְׁנֵיהֶם, מוֹשִׁיבִין – רשאים להושיבם, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד, או אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ, וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ הדיין קַצֵּר דְּבָרֶיךָ, שבאופן זה מסתתמות טענותיו של העומד או של אותו שאומרים לו לקצר בדבריו, ויצא הדין מעוות.

תָּנוּ רַבָּנָן, נאמר בפסוק (ויקרא יט טו) 'בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ', ללמד שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד מבעלי הדין עוֹמֵד, וְאֶחָד יוֹשֵׁב, ולא יהא אֶחָד מבעלי הדין מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ, וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ הדיין קַצֵּר דְּבָרֶיךָ.

דָּבָר אַחֵר, 'בְּצֶדֶק תִּשְׁפּוֹט עֲמִיתֶךָ', הֱוֵי דָּן אֶת חֲבֵרְךָ לְכַף זְכוּת.

תָּנֵי רַב יוֹסֵף, 'בְּצֶדֶק תִּשְׁפּוֹט עֲמִיתְךָ', עַם שֶׁאִתְּךָ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, והיינו תלמיד חכם, הִשְׁתַּדֵּל לְדוּנוֹ יָפֶה, ולהלן יבואר לענין מה נאמר דין זה. ומביאה הגמרא מעשה בענין זה, שָׁלַח לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב נַחְמָן, עוּלָא חֲבֵרֵנוּ, הבא לפניך לדין, עַם שֶׁאִתְּךָ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת הוּא. אָמַר רב נחמן, מַאי שָׁלַח לִי – לשם מה הודיע לי רב יוסף דבר זה, לַחֲנוּפֵי לֵיהּ – וכי כדי שאחניף לו, לעולא, בדין שיש לו עם אחרים, בתמיהה. הָדַר אָמַר – חזר רב נחמן ואמר, ודאי התכוון רב יוסף לְמִישְׁרֵא לֵיהּ תִּיגְרֵיהּ – להקדים ולדון את דינו לפני אחרים, אִי נַמִּי – וכן גם כן לְשׁוּדָא דְּדַיָּינֵי, כלומר, למקרה שבו אי אפשר לפסוק את הדין לפי עדות עדים וכדומה, והדבר מסור ללב הדיין להכריע כפי ראות עיניו, וכגון אדם שציוה לפני מותו שיהיו נכסיו לאדם ששמו 'טוביה', ובאו שנים ששמם כך, ואין לאחד מהם ראיה, ושניהם תלמידי חכמים, צריך הדיין לאמוד בדעתו למי היתה כוונת המת, ולכן שלח רב יוסף לרב נחמן שידע שאף אם בעל דינו של עולא הוא תלמיד חכם, מכל מקום עולא הוא חכם וצדיק, ומסתבר שהיתה כוונת המצווה לתת לו את הנכסים.