אָמַר עוּלָא, מַחְלוֹקֶת זו שבברייתא, היא רק בְּבַעֲלֵי דִּינִין, האם הם צריכים לעמוד, או שרשאים בית דין להושיב את שניהם, אֲבָל בְּעֵדִים, דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה, דִּכְתִיב 'וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים'. מוסיף עולא ואומר, וּבַעֲלֵי דִּינִין נַמִּי, בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין, דִּבְרֵי הַכֹּל דַּיָין בִּישִׁיבָה וְהַכֹּל בַּעֲמִידָה, בין בעלי הדין ובין העדים, דִּכְתִיב (שמות יח יג) 'וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה', והמחלוקת היא רק בשעת הדין עצמו, קודם גמר הדין, האם צריכים בעלי הדין לעמוד, או שמותר להושיב את שניהם. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – מתי הוא הזמן הנחשב לגְּמַר דִּין, ומבארת, בזמן שאומר הדיין אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב.

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – תלמיד חכם ועם הארץ שיש להם דין תורה יחד, כִּי אָתוּ לְקַמָּן מוֹתְבִינָן לְהוּ לְצוּרְבָּא מֵרַבָּנָן – כשהם באים לפנינו לדין, מושיבים את התלמיד חכם, משום כבוד התורה, וּלְעַם הָאָרֶץ נַמִּי אָמְרִינַן לֵיהּ תִּיב – וגם לבעל דינו העם הארץ אומרים 'שב', וְאִי קָאֵים – אך אם הוא נשאר מעצמו לעמוד, לֵית לָן בָּהּ – אין בכך כל חשש שיסתתמו טענותיו, שהרי נתנו לו בית דין רשות לשבת.

וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, ובאים לדין תורה לפני רבו של התלמיד חכם, לֹא נִקְדַם צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְלֵיתֵיב קָמֵי רַבֵּיהּ דְּבָעֵי לִידַיְינֵיהּ – לא יקדים התלמיד חכם לשבת לפני רבו הבא לדונו, קודם שיבוא בעל דינו, ואפילו הוא יושב ושותק, דְּמֵיחְזֵי כְּמַאן דִמְסַדַר לֵיהּ לְדִינֵיהּ – כיון שנראה הדבר כאילו בא לסדר את טענותיו לפני רבו קודם שיבוא חבירו, והדבר אסור, כפי שיבואר להלן. וְהָנֵי מִילֵי דְּלֹא קָבִיעַ לֵיהּ עִידְנָא – ודין זה הוא דוקא באופן שאין לו זמן קבוע ללמוד עם רבו באותה שעה, אֲבָל קָבִיעַ לֵיהּ עִידְנָא – אבל אם זהו זמן קבוע שהוא לומד בו עם רבו, אין בכך חשש, אָמְרֵי – כיון שהרואים זאת יאמרו, בְּעִידְנֵיהּ הֲוָה יָתֵיב – הרי הוא יושב בקביעותו עם רבו, ולא יבואו לחשוד בו שבא להטעים דבריו לדיין קודם הדין.

וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּיָדַע לֵיהּ סָהֲדוּתָא לְחַבְרֵיהּ – תלמיד חכם היודע עדות לחבירו, וְזִילָא בֵּיהּ מִלְּתָא דְנֵיזִיל לְגַבֵּי דַּיָּינָא דְבָּצִיר מִינֵּיהּ – ומזולזל הדבר אצלו ללכת לדיין הקטן ממנו בתורה, לֹא לֵיזִיל – לא ילך, מפני כבוד תורתו. אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, אַף אֲנַן נַמִּי תָּנִינָא – גם אנו שנינו דין כעין זה במשנה, לגבי מצוות השבת אבידה, שאם מָצָא האדם שַׂק אוֹ קוּפָּה ברחוב, אִם אֵין דַּרְכּוֹ לִיטּוֹל דברים מעין אלו אפילו עבור עצמו, הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל אף לא כדי להשיב אבידה לבעליה. אמנם מוסיפה הגמרא תנאי בדין זה, וְהָנֵי מִילֵּי בְּמָמוֹנָא – דין זה הוא דוקא בדין תורה הנוגע לעניני ממון, אֲבָל בְּאִיסוּרָא – אם היה זה דין תורה הנוגע לאיסורים, וכגון אשה הבאה לפני הדיין להתירה להנשא בטענה שבעלה מת, ותלמיד חכם זה יודע שבעלה עדיין חי, לֵיזִיל וּמַסְהִיד – ילך אותו תלמיד חכם ויעיד אפילו בפני הדיין הקטן ממנו, שהרי נאמר בפסוק (משלי כ"א ל) 'אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה", ופסוק זה מלמד שבכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם, שיבואו הדיינים להתיר את האסור מחמת שאינם יודעים את העדות הזו, אֵין חוֹלְקִין כָבוֹד לָרַב.

רַב יֵימַר, הֲוָה יָדַע לֵיהּ סָהֲדוּתָא לְמַר זוּטְרָא – ידע עדות היכולה להועיל למר זוטרא, בדין תורה שהיה לו עם אחרים, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְאֲמֵימַר – בא רב יימר להעיד בדין תורה שהיה לפני אמימר, אוֹתְבִינְהוּ לִתְּלָתַיְיהוּ – הושיב אמימר את שלשתם, כלומר, את רב יימר שבא להעיד, את מר זוטרא שבא לדון, ואת בעל דינו של מר זוטרא. אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְאַמֵימָר, וְהָאָמַר [-והרי כך אמר] עוּלָא, מַחְלוֹקֶת בְּבַעֲלֵי דִּינִין, אֲבָל בְּעֵדִים דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה, ואם כן איך הושבת את רב יימר שבא להעיד. אָמַר לֵיהּ אמימר, הַאי עֲשֵׂה – דבר זה, שיש צורך להעמיד את העדים בשעת העדות, זו מצוות עשה, שנאמר 'ועמדו שני האנשים', וְהַאי עֲשֵׂה – וכן דבר זה שיש לכבד את רב יימר שבא להעיד, זו גם כן מצוות עשה, ועֲשֵׂה דְּכָבוֹד תּוֹרָה עָדִיף, ולכן מוטב להושיבו ולקיים מצוות עשה זו של כבוד התורה.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מִנַּיִן לְדַיָין שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סָנֵיגְרוֹן לִדְבָרָיו, כלומר, אם לאחר שדן את הדין לבו נוקפו לומר שהוא טעה בדינו, לא יחזיק בדבריו הראשונים ויביא להם ראיות שאינן נכונות, אלא יסתור את הדין וידון אותו כראוי, תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כג ז) 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק', פֵּירוּשׁ 'סָנֵיגְרוֹן', מֵלִיץ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר – כעין שאמרו 'אֵין קָטֵיגוֹר נַעֲשָׂה סָנֵיגוֹר'.

וּמִנַּיִן לְדַיָין שֶׁלֹּא יוֹשִׁיב תַּלְמִיד בּוּר [-עם הארץ] לְפָנָיו לשאת ולתת עמו, כיון שיש לחשוש שמא יטעהו בדין, תַּלְמוּד לוֹמַר 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'.

וּמִנַּיִן לְדַיָין שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן, ופסול לדין, וְכֵן עֵד שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן הפסול לעדות, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף עִמּוֹ, ואף על פי שהוא יודע שהענין אמת, תַּלְמוּד לוֹמַר 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק', ובאופן זה גורם העד שיוציאו ממון על פי בית דין פסול, או על פי עד אחד, שלא כדין.

וּמִנַּיִן לְדַיָין שֶׁיּוֹדֵעַ בַּדִּין שֶׁהוּא מְרוּמֶּה, כגון שהבין מתוך דברי העדים שאין עדותם אמיתית, אך אינו יכול להוכיח זאת, שֶׁלֹּא יֹאמַר, אֶחְתְּכֶנּוּ – אפסוק את הדין על פי דברי העדים, וִיהֵא הַקּוֹלָר [-העונש] תָּלוּי בְּצַוָּאר העֵדִים, תַּלְמוּד לוֹמַר 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'.

וּמִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁרוֹאֶה אֶת רַבּוֹ שֶׁהוּא טוֹעֶה בַּדִּין, שֶׁלֹּא יֹאמַר אַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיַּחְתְּכֶנוּ – עד שיפסוק את הדין לפי טעותו, וְאֶסְתְּרֵנוּ – אוכיח שטעה בדין, וְאֶבְנֵנוּ מִשֶּׁלִּי – אפסוק את הדין מחדש על פי דעתי, כְּדֵי שֶׁיִּקָּרֵא הַדִּין עַל שְׁמִי, תַּלְמוּד לוֹמַר 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'.