גמרא

מבואר במשנה שכפירת העדים בבית דין מחייבת אותם קרבן שבועה, ואילו כפירה חוץ לבית דין אינה מחייבת, מבררת הגמרא, מְנָא לָן – מנין נלמד דין זה, דְאֲכְּפִירָה בְּבֵית דִּין הוּא דְמִיחַיְיבֵי – שרק על כפירה בבית דין מתחייבים העדים קרבן, וְאילו אַכְּפִירָה חוּץ לְבֵית דִּין לֹא מִיחַיְיבֵי. אָמַר אַבַּיֵּי, אָמַר קְרָא (ויקרא ה א) 'אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ', לֹא אָמַרְתִּי שחייב על כפירתו אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאִילּוּ מַגִּיד זֶה את עדותו, מתקבלים דבריו ומִתְחַיֵּב זֶה מָמוֹן, ואילו חוץ לבית דין אין הגדת העדות מועילה לחייב ממון, וממילא אינו מתחייב על כפירתו. אֲבָל לענין שְׁבוּעָה, בֵּין אם נשבע בְּבֵית דִין ובֵין אם נשבע שֶׁלֹּא בְּבֵית דִין, אם לבסוף כפר בבית דין, הרי זה חַיָּב, אֶלָּא יש חילוק ביניהם לענין זה, שֶׁאִם הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְּעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין, וְכָפַר בְּבֵית דִּין, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מהשבועות, וְאִם הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְּעָמִים בְּבֵית דִין וְכָפַר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת, מִפְּנֵי שֶׁלאחר שנשבע פעם אחת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת, ואף אם היה מעיד לא היתה עדותו מתקבלת, ובאופן זה אינו חייב קרבן שבועה.

משנה

כפי שהתבאר לעיל, חיוב קרבן שבועת העדות הוא רק באופן שיכל העד להביא תועלת בעדותו, ולכן יש צורך שיהיו שני עדים כשרים הראויים להעיד, ומבארת המשנה את אופני החיוב והפטור של עדים אלו: אם כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת – יחד, בתוך כדי דיבור, שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין קרבן שבועת העדות. אך אם כפרו בְּזֶה אַחַר זֶה, שעבר יותר משיעור זמן של 'תוך כדי דיבור' בין כפירת הראשון לכפירת השני, רק הָרִאשׁוֹן חַיָּב, כיון שבזמן שכפר היו שניהם ראויים להעיד ולחייב ממון בעדותם, ואילו השני פטור, כיון שבשעה שכפר היה הוא יחיד, שאינו יכול לחייב ממון גם אם היה מעיד. כָּפַר עד אֶחָד וְהוֹדָה עד אֶחָד, הַכּוֹפֵר חַיָּב, שהרי תמיד היה עמו עד נוסף המוכן להעיד [ובגמרא יבואר מה החידוש בדין זה].

הָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה – כפרו שני העדים של הכת הראשונה, וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הכת השְּׁנִיָּה, שְׁתֵּיהֶן חַיָּבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בִּשְׁתֵּיהֶן, ואף שבזמן שכפרה הכת הראשונה לא הפסידו לו כלום, שהרי היתה הכת השניה יכולה להעיד לו, מבואר בגמרא שמדובר שהעדים של הכת השניה היו קרובים זה לזה בנשותיהם, וממילא פסולים היו להעיד יחד, אלא שהיו נשותיהם גוססות, וחידשה המשנה שאף שרוב גוססים מתים לבסוף, מכל מקום אין מחשיבים אותם כראויים להעיד, אלא כאילו בשעת כפירת הכת הראשונה לא היו עוד עדים הראויים להעיד, ולכן חייבת הכת הראשונה, ואם אחר כך מתו הנשים והוכשרה הכת השניה, וכפרה גם היא, חייבת.

גמרא

שנינו במשנה, 'כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד, הַכּוֹפֵר חַיָּב'. תמהה הגמרא, הָשַׁתָּא – עתה, הרי כבר השמיעה לנו המשנה שאפילו אם כפרו בָּזֶה אַחַר זֶה, דְּתַרְוַויְיהוּ קָא כַּפְרֵי – ששניהם כפרו, מכל מקום אָמַרְתָּ שרק הָרִאשׁוֹן חַיָּב, וְאילו הַשֵּׁנִי פָּטוּר, כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד, מִיבַּעְיָא – וכי יש צורך להשמיענו שגם באופן זה השני פטור. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה אלא כְּגוֹן שֶׁבתחילה כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶם, וְקָדַם אֶחָד מֵהֵן וְהוֹדָה בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּרוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן – והשמיעה לנו המשנה דין זה, דְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר – דבר שמוסיף האדם זמן קצר לאחר דיבורו הראשון, כְּדִבּוּר דָּמִי – נחשב כחלק מהדיבור הראשון [ולהלן יבואר מהו שיעור הזמן שניתן לשהות ועדיין ייחשב הדבר תוך כדי דיבור], ולכן הועילה חזרתו של הראשון מהכפירה שכפר בתחילה, ופטרתו מקרבן שבועה, ואילו לא היה חוזר בו היה מתחייב, שהרי הוא זה שכפר הראשון, ואילו השני, שנשאר בכפירתו, חייב בקרבן שבועה. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, דְקָיְמָא לָן – שהרי כך מקובל בידינו להלכה (נדרים פז.) כָּל תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, כְּדִבּוּר דָּמִי, חוּץ מִמְּגַדֵּף את שם ה', וַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים – המקבל על עצמו בדיבורו עבודה זרה לאלוה, וּמְקַדֵּשׁ את האשה, שאינו יכול לחזור בו, וּמְגָרֵשׁ את אשתו, שאינו יכול לחזור בו מדיבורו.

וְהָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן במשנתנו, 'מַה טָעַם מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת', היינו רק לְאַחַר שעבר שיעור זמן של תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הוּא, אֲבָל בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר יְכוֹלִין העדים לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת. וּפֵירוּשׁ 'תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר' היינו כְּדֵי שיעור זמן של שְׁאֵילַת תַּלְמִיד לָרַב 'שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי'.