משנה

שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין – שבועה שהדיינים משביעים את הנתבע [בשונה משבועת ביטוי, ושבועות העדות והפקדון, שבהם עסקנו בפרקים הקודמים, שהן שבועות שנשבע האדם מעצמו], והיינו שבועת מודה במקצת הטענה, יש צורך שתהיה הַטַּעֲנָה – התביעה, לכל הפחות שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַהוֹדָאָה במקצת לכל הפחות בשָׁוֶה פְרוּטָה. דין נוסף, וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה, פָּטוּר. ומבארת המשנה, כֵּיצַד, טענו התובע שְׁתֵּי כֶסֶף לִי בְיָדֶךָ, והשיב לו הנתבע אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא פְרוּטָה, ופרוטה היא מטבע העשוי נחושת, פָּטוּר, כיון שהטענה היתה במטבע ממין כסף, וההודאה היתה במטבע ממין נחושת. טענו התובע שְׁתֵּי כֶסֶף ופְרוּטָה לִי בְּיָדְךָ, והשיב לו הנתבע אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא פְרוּטָה, חַיָּב, שהרי היתה התביעה על שני המינים, על כסף ועל נחושת, והודה בנחושת, וחייב להשבע על השאר. תבעו מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, והשיב לו אֵין לְךָ בְיָדִי כלום, כיון שכפר בכל, פָּטוּר. תבעו מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, והשיב לו אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר, הרי הודה במקצת הטענה, וחַיָּב שבועה על השאר. תבעו התובע שמא מָנֶה היה לְאַבָּא בְּיָדְךָ, ומת, ועליך לשלמו לי, אך אינו תובעו כן בוודאות אלא בטענת שמא, והשיב לו הלה אֵין לוֹ בְיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר שהייתי חייב לאביך, אף שהודה במקצת הטענה, פָּטוּר משבועה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמֵשִׁיב אֲבֵדָה, שהרי היה יכול לכפור בכל, ולא היה התובע יודע שהוא משקר, כיון שכל תביעתו היתה תביעת שמא ולא תביעת ברי, וכיון שהיה יכול לכפור בכל, והודה במקצת, הרי הוא כמשיב אבידה מרצונו לבעלים, שאף אם מקבל האבידה טוען שאיבד סכום גדול יותר אין משביעים אותו, שאם כן יימנעו בני אדם מלהשיב אבידות, ואף כאן, כיון שהודה במקצת מרצונו ללא כל הכרח, אם יידע שמחמת הודאה זו יבוא לידי שבועה, לא יודה, ולכן פטרוהו משבועה [אמנם כל מודה במקצת אינו יכול לכפור בכל, כיון שאינו מעיז פניו לכפור בפני התובע, ולכן הוא מודה במקצת וכופר במקצת, ואמרה התורה שיש להטיל עליו שבועה על השאר, כדי שמתוך שלא ירצה להשבע לשקר, יודה].

גמרא

התבאר במשנתנו שהכופר בכל פטור משבועת התורה, והמודה במקצת חייב שבועת התורה, הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בבבא מציעא לגבי המודה במקצת ופורע מיד את החלק שהודה בו: גָּרְסִינַן בְּפרק שְׁנָיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית (ב"מ ג.) תָּנֵי רַבִּי חִיָיא, האומר לחבירו מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר לו 'אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים, וְהֵילָךְ', ונותן לו מיד את אותם חמישים, אף על פי כן חַיָּב שבועה על השאר. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר, האומר הֵילָךְ על החלק שהודה בו, פָּטוּר משבועה. וְסוּגְיָן – ומסוגיית הגמרא יש ללמוד שהלכה כְּרַב שֵׁשֶׁת, דְּאָמַר הֵילָךְ פָּטוּר, דְּקָא מַקְּשִׁינַן – שהרי כך הקשתה הגמרא בְּפֶרֶק הַשּׁוֹאֵל (ב"מ ק.), בְּעִנְיַן מי שהָיוּ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים כנעניים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, ומכר אחד מהם לחבירו, ועתה יש ויכוח ביניהם מי העבד הנמכר, הַמּוֹכֵר אוֹמֵר קָטָן מָכַרְתִּי, וְהַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר גָּדוֹל לָקַחְתִּי, יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר שֶׁהַקָּטָן מָכַר, ותמהה על כך הגמרא שם, אַמַּאי יִשָּׁבַע, והרי מַה שֶּׁטָּעֲנוּ לֹא הוֹדָה לוֹ וּמַה שֶׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ, ואין המודה במקצת חייב שבועה אלא אם כן הודה במין הטענה, וְעוֹד, הרי הֵילָךְ הוּא, שהרי הוא מוכן לתת מיד את העבד הקטן שהוא מודה בו, ועל כל פנים, מִדְּקָא מַקְשֵׁי הָכִי – מכך שהקשתה הגמרא כך בפשיטות, שזהו הילך, שַׁמְעִינָן מִינַּהּ – יש לנו ללמוד מכך, דִּסְבִירָא לָן – שאנו סוברים להלכה שהֵילָךְ פָּטוּר, כְּרַב שֵׁשֶׁת, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.