גָּרְסִינַן בְּפֶרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין (ב"ב קכח:), שָׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חֲמָא דין זה, הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵירוֹ, מַלְוֶה אוֹמֵר לֹא נִפְרַעְתִּי כְּלוּם, וחייב אתה לשלם לי את כל הסכום הכתוב בשטר, וְלֹוֶה אוֹמֵר פָּרַעְתִּי מֶחֱצָה מהכתוב בשטר, וְעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁפְּרָעוֹ כּוּלּוֹ, נִשְׁבַּע הלוה שבועת מודה במקצת, שהרי הודה שהוא חייב עדיין מחצית מהחוב, וְגוֹבֶה ממנו המלוה מֶחֱצָה, ואף על פי שהעדים העידו שפרע את כל החוב, הרי הלוה עצמו הודה שלא פרע אלא מחצה, והודאת בעל דין עדיפה יותר מעדות העדים, אמנם דין זה שגובה ממנו המלוה מחצית מהחוב, היינו רק מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין – נכסים שביד הלוה עצמו, אֲבָל מִנְּכָסִים מְשׁוּעֲבָּדִין – נכסים שמכר הלוה לאחרים, לֹא – אין המלוה יכול לגבותם, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, אָמְרֵי לָקוֹחוֹת – כיון שהלקוחות יכולים לטעון ולומר, אֲנַן אַעֵדִים סַמְכִינָן – אנו סומכים על עדות העדים, המעידים שכל החוב פרוע, ואף שהודאת בעל דין עדיפה מעדות העדים, זהו רק לגבי עצמו, שיכול הוא לחייב את עצמו אפילו נגד עדות העדים, אך אינו יכול לחייב אחרים בהודאתו, ולכך אין הלקוחות מתחייבים מחמת הודאתו.

מוסיפה הגמרא ומבארת מדוע חייב הלוה להשבע שבועת מודה במקצת: וַאֲפִילוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר שאם הוציא האדם על חבירו שטר חוב שכתוב בו שהלה חייב לו 'דינרים', ולא כתוב כמה, והמלוה טוען שהיו אלו חמשה דינרים, והלוה טוען שהיו אלו רק שלשה, סובר רבי עקיבא שפטור הלוה משבועת מודה במקצת, כיון שכמו מֵשִׁיב אֲבֵדָה הֱוֵי, שהרי היה יכול לומר שהוא חייב רק שני דינרים, שאף הם מכונים 'דינרים' סתם, והודה מרצונו שהוא חייב שלשה דינרים, ומחמת כן סובר רבי עקיבא שהוא פטור משבועה, ואם כן לכאורה גם כאן יש לפוטרו משבועה, כיון שהיה יכול להכחיש הָנֵי מִילֵי הֵיכָא דְּלֵיכָּא שְׁטָרָא – דין זה הוא רק באופן שאין למלוה שטר המסייע לו, וכגון באופן של רבי עקיבא שהיה כתוב בשטר 'דינרים' סתם, ומיעוט רבים שנים, והיה הלוה יכול לטעון שהוא חייב רק שני דינרים, וכיון שהודה בשלשה דינו כמשיב אבידה ופטור משבועה, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא שְׁטָרָא – אבל באופן שיש שטר המחייבו, וכגון כאן, שתבעו המלוה מכח השטר שבידו, אִירְתּוּתֵי מְרַתֵּת – הרי הוא מפחד וחושש להכחיש הכל, ולכן אינו נחשב כ'משיב אבידה' בכך שהודה במקצת, ודינו ככל מודה במקצת החייב שבועת התורה [ואף שעדים מסייעים לו, אינם פוטרים אותו משבועה זו, כיון שהוא עצמו מכחיש את דבריהם, והרי זה כאילו פסל אותם לגבי עצמו].

הגמרא מבררת עתה כיצד משביעים הדיינים את המחויב שבועה: הֵיכִי מַשְׁבִּיעִינָן לֵיהּ – באיזו דרך משביעים אותו, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, מַשְׂבִּיעִין אוֹתוֹ בִּשְׁבוּעָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, דִּכְתִיב לגבי אברהם אבינו שהשביע את אליעזר עבדו (בראשית כד ג) 'וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ', והבינה הגמרא שכוונתו שיש להשביעו בשם ה', כפי שהשביע אברהם את אליעזר בשם ה'. אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי, כְּמַאן – כדעת מי אמר רב את דבריו, האם רק כְּרַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידִי, דְּאָמַר, בָּעִינַן – יש להשביעו בשֵׁם הַמְיוּחָד. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, אֲפִילוּ תֵּימָא רַבָּנָן – יכול אתה לפרש את דברי רב אפילו לשיטת חכמים, דְּאָמְרֵי – שהם אומרים שבְּכִנּוּי גם כן חַיָּב, וכיון ששבועה בכינוי מחייבתו ניתן להשביעו אף בכינוי של ה', ולא דוקא בשם המיוחד, ומַאי – מה כוונת רב באומרו שמשביעיפ אותו בשְׁבוּעָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, לְאַתְפּוּסֵיהּ חֶפְצָא בְּיָדֵיהּ – לענין זה שעל הנשבע להחזיק בידיו חפץ של קדושה, כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, דִּכְתִיב (בראשית כד ב) 'שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי', וּכְתִיב (שם כד ט) 'וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ', הרי שהתפיסו בברית מילה בעת שנשבע, וכך יש להשביע כל אדם המחויב שבועה כשהוא מחזיק בידיו חפץ של קדושה, וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא, הַאי דַּיָּינָא דְּאַשְׁבַּע בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא אַתְּפְּסֵיהּ לְּנִשְׁבָּע חֶפְצָא בְּיָדֵיהּ – אך לא התפיס לנשבע חפץ של קדושה בידיו, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁטָּעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, כלומר שטעה בהלכה מפורשת שאינה תלויה במחלוקת, וְחוֹזֵר מדינו, ועליו לחזור ולהשביעו כשהוא תופס בחפץ של קדושה.

וְאָמַר רַב פָּפָּא, הַאי דַּיָּינָא דְּאַשְׁבַּע בִּתְפִילִּין – דיין שהשביע את המחויב שבועה כשהוא אוחז בידיו תפילין, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁטָּעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְחוֹזֵר, כיון שעליו להשביעו כשהוא אוחז בידיו ספר תורה.

פוסקת הגמרא את ההלכה בנידונים אלו: וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא – ההלכה היא כדברי רבא, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב פָּפָּא – ואין הלכה כרב פפא, ומבארת הגמרא, הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא, דְּהָא לֹא נָקֵיט מִידַּעם בְּיָדֵיהּ – שהרי השביעו בלא שיאחז שום חפץ של קדושה בידיו, ואין זו שבועה האמורה בתורה, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב פָּפָּא – אך אין הלכה כרב פפא המצריך דוקא ספר תורה ולא תפילין, אלא אף אם השביעו בתפילין די בכך, דְּהָא נָקֵיט חֶפְצָא בְּיָדֵיהּ – שהרי סוף סוף החזיק בידיו חפץ של קדושה.

שְׁבוּעָה מְעוּמָּד – יש להשביע את המחויב שבועה כשהוא עומד, כיון שזהו כגמר דין שצריכים בעלי הדין לעמוד, וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים מְיוּשָּׁב – אם המחויב שבועה הוא תלמיד חכם, ניתן להשביעו כשהוא יושב, כיון שמצוות עשה של כבוד התורה עדיפה, שְׁבוּעָה של כל המחויב שבועה נעשית כשהוא אוחז בְּסֵפֶר תּוֹרָה [ואף שאין זה מעכב בדיעבד אם השביעוהו בתפילין, לכתחילה יש להשביעו בספר תורה], וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, מפני כבודם אפילו לְכַתְּחִלָּה משביעים אותם רק בְּהחזקת תְּפִילִּין.