תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין, [כמו פרשת סוטה ומקרא מגילה ושאר דברים הנאמרים בכל לשון], אַף הִיא בִּלְשׁוֹנָהּ נֶאֶמְרָה, פֵּירוּשׁ, נשבע אותה האדם בְּכָל לָשׁוֹן שהוא מכיר, ולא דוקא בלשון הקודש.

אוֹמְרִים לוֹ קודם שנשבע, הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁכָּל הָעוֹלָם נִזְדַּעֲזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי (שמות כ ז) 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא', עַל שאר עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ – מענישים רק אותו בעצמו, וְכָאן – בשבועת שקר, נִפְרָעִים מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ח ה) 'אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ', וְאֵין בְּשָׂרוֹ אֶלָּא קְרוֹבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח ז) 'וּמִבְּשָׂרְךָ אַל תִתְעַלָּם', כָּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בלבד, וְכָאן נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וּמִכֹּל הָעוֹלָם כּוּלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד ב) 'אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף' וְגוֹ', וּכְתִיב בפסוק שאחריו 'עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ', הרי שהפורענות באה על כל יושבי העולם [ואמנם נאמרו בפסוק עבירות נוספות שמחמתם באה פורענות על כל יושבי העולם, אך כוונת הגמרא שברוב העבירות אין העונש אלא על החוטא בעצמו]. כָּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אם יֵשׁ לוֹ לחוטא זְכוּת, תּוֹלִין לוֹ [-ממתינים מלהענישו] עַד שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת, וְכָאן נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַלְתַּר, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ה ד) 'הוֹצֵאתִיהָ נְאוּם ה' וְגוֹ' צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו', וכך נדרש הפסוק, 'הוֹצֵאתִיהָ' לְאַלְתַּר, שבא העונש מיד, 'וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב', זה הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת, שֶּׁאֵין לוֹ מָמוֹן אֵצֶל חֲבֵירוֹ, וְטוֹעֲנוֹ – תובעו ממון, וּמַשְׁבִּיעוֹ, 'וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר', כְּמַשְׁמָעוֹ, 'וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו', הָא לָמַדְתָּ, שאפילו דְּבָרִים שֶּׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלִּין אוֹתָן, כמו אבנים, שְׁבוּעַת שָׁוְא מְכַלָּה אוֹתָן. וְאִם מחמת איומים אלו אָמַר המחויב שבועה 'אֵינִי נִשְׁבַּע' אלא משלם, פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיַּד ושולחים אותו מבית דין, כדי שלא יבוא להתחרט ולהשבע, וְאִם אָמַר 'הֲרֵינִי נִשְׁבַּע', אוֹתָן הָעוֹמְדִין שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה את הפסוק (במדבר טז כו) 'סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה', ושניהם נחשבים כרשעים לענין זה, הנשבע כיון שהוא נשבע לשקר, ואף התובע אשם בכך שלא דקדק למסור ממונו ליד אדם נאמן, והגיע לידי שבועה, ובאים לידי חילול ה'. וּכְשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ אוֹמְרִים לוֹ, הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׂבִּיעִין אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין, והטעם שאומרים לו כן, שלא יכוין בדעתו לדבר שונה ממשמעות לשונו ויחשוב שהוא נשבע על האמת [וכמו המעשה שהיה באדם שהתחייב שבועה בבית דינו של רבא, ונטל מקל חלול ומילא בו את מטבעות הכסף שהיה חייב לחבירו, וקודם השבועה נתן את המקל לבעל דינו שישמרנו לו, ונשבע שנתן לו את כל הכסף, ולפי מחשבתו אכן נשבע על האמת, שהרי נתן לו את המקל עם כל הכסף, ובעל דינו ברוב כעסו שבר את המקל, ונשפכו מתוכו מטבעות הכסף ונמצא שנשבע באמת, ולכן תקנו לומר לו שמשביעים אותו לפי דעת ומחשבת בית דין].

שנינו במשנה, 'הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף, וההודאה שוה פרוטה', מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים בביאור דברי המשנה: אָמַר רַב, כוונת המשנה שכְּפִירַת הַטַּעֲנָה לבדה תהיה שְׁתֵּי כֶּסֶף, ומלבד אותם שתי כסף שכפר בהם יודה בשוה פרוטה, ונמצא שהתביעה כולה צריכה להיות שתי כסף ופרוטה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, טָעֲנָה עַצְמָהּ [-התביעה כולה] צריכה להיות שְׁתֵּי כֶּסֶף, אֲפִילוּ לֹא כָּפַר אֶלָּא בִּפְרוּטָה והודה בשאר, אוֹ לֹא הוֹדָה אֶלָּא בִּפְרוּטָה וכפר בשאר, חַיָּב. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ [-ההלכה היא כדבריו] דְּרַב, דְּאָמַר, כְּפִירַת הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף, מלבד ההודאה בפרוטה, דְּהָא תָּנִי רַבִּי חִיָיא לְסִיוּעֵיה לְרַב – שהרי שנה רבי חייא ברייתא זו המסייעת לדברי רב, וכך שנינו בה, התובע את חבירו ואומר לו סֶלַע לִי בְּיָדְךָ, והנתבע משיב אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא סֶלַע חָסֵר שְׁתֵּי כֶּסֶף, חַיָּב שבועת מודה במקצת, אך אם אמר לו אין לך בידי אלא סלע חָסֵר מָעָה, פָּטוּר משבועה. ואם תבעו התובע שְׁתֵּי כֶּסֶף וּפְרוּטָה לִי בְּיָדְךָ, והלה השיב אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה, חַיָּב, הרי שיש צורך בכפירה של שתי כסף מלבד ההודאה בפרוטה.