אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁאנוּ דין זה, כדי להתחייב שבועה יש צורך בטענת שתי כסף, אֶלָּא בְּטַעֲנַת מַלְוֶה וְהוֹדָאַת לֹוֶה במקצת, אֲבָל בטַעֲנַת מַלְוֶה וְהַעֲדָאַת עַד אֶחָד – באופן שיש עד אחד המסייע לטענת המלוה, אף שהלוה כופר בכל התביעה, אֲפִילוּ לֹא טָעֲנוּ אֶלָּא בִּפְרוּטָה, וְכָפַר בּוֹ, ועד אחד מסייע לתביעת המלוה, חַיָּב שבועת התורה, דִּכְתִיב (דברים יט טו) 'לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת', ודרשו חכמים שרק לְכָל עֲוֹן וּלְכָל חַטַּאת הוּא דְּאֵינוֹ קָם – אין עד אחד נאמן לגבי כל העונשים שבתורה, אֲבָל קָם הוּא לִשְׁבוּעָה – נאמן הוא לחייב שבועה, וְאָמַר מַר, כָּל מָקוֹם שֶׁשְּׁנַיִם מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן, עֵד אֶחָד מְחַיְּבוֹ שְׁבוּעָה, וְכֵן הֲלָכָה.

[כפי שיבואר להלן, התובע את חבירו בחטים, והלה הודה לו בשעורים, נחלקו חכמים ורבן גמליאל האם הוא חייב שבועת התורה או לא, הגמרא דנה עתה באופן דומה]. אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, טְעָנוֹ [-תבעו] חִטִּים וּשְׂעוֹרִים, וְהוֹדָה לוֹ הנתבע בְּאֶחָד מֵהֵן, חַיָּב שבועת התורה על המין שכפר בו. אָמַר לֵיהּ רַב יִצְחָק, יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן יִישַׁר, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, והטעם לכך, דְּהָא רַב פָּפָּא דְּהוּא בַּתְרָא [-שהוא אמורא מאוחר], קָא פָּסַק הָכִין – פסק כן, כדברי שמואל המחייב שבועה, וְאָמַר, טְעָנוֹ כְּלִי וּפְרוּטָה, והוֹדָה לוֹ בַּכְּלִי וְכָפַר בַּפְרוּטָה, פָּטוּר [כטעם שיבואר להלן], ואם הוֹדָה בַּפְרוּטָה וְכָפַר בַּכְּלִי, חַיָּב שבועת התורה, ומבארת הגמרא את שני הדינים אמר רב פפא, חֲדָא כְּרַב – הדין האחד הוא כדברי רב, וַחֲדָא כִּשְׁמוּאֵל – והדין השני הוא כדברי שמואל, חֲדָא כְּרַב, והיינו באופן שהודה בכלי וכפר בפרוטה, זהו כדברי רב דְּאָמַר, כְּפִירַת הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף – יש צורך שהכפירה תהיה בשיעור שתי כסף, ואילו כאן היתה הכפירה בפרוטה בלבד. וַחֲדָא כִּשְׁמוּאֵל, והיינו באופן שהודה בפרוטה וכפר בכלי, שחייב שבועה, זהו כדברי שמואל דְּאָמַר, טְעָנוֹ חִטִּים וּשְׂעוֹרִים, וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֵן, חַיָּב שבועה. וְעוֹד ראיה שהלכה בזה היא כדברי שמואל, דגַּרְסִינָן בְּפֶרֶק שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּטַּלִּית (ה.) שהקשתה הגמרא, וּלְמַאן דְּאָמַר הֵילָךְ פָּטוּר [וכפי שהתבאר לעיל, שנחלקו רבי חייא ורב ששת בדינו של המודה במקצת ונותן לתובע מיד את אותו מקצת שהודה בו, האם חייב שבועה או לא, ומקשה הגמרא לדעת רב ששת הפוטר], קַרְקַע, אַמַּאי אִיצְטְּרִיךְ קְרָא לְמִעוּטָהּ מִשְּׁבוּעָה – מדוע הוצרכה התורה ללמד שאין נשבעים על הקרקעות, הָא כָּל קַרְקַע הֵילָךְ הוּא – והרי בכל פעם שמודה בקרקע הרי זה כאומר 'הילך', כיון שקרקע עומדת בחזקת בעליה, ומיד כשמודה שאינה שלו הרי היא חוזרת לעמוד ברשות התובע, ואין מתחייבים שבועה בהודאה של 'הילך', ותירצה הגמרא, אָמַר לְךָ – ישיב לך רב ששת על קושיא זו, כִּי אִצְטְרִיךְ קְרָא – האופן שבו יש צורך בפסוק הממעט קרקעות משבועה, היינו הֵיכָא – באופן דְחָפַר בָּהּ הנתבע בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, ואף שעתה הוא מודה שהקרקע אינה שלו ומוכן להשיבה לבעליה, הרי הוא מחזירה כשהיא שוה פחות, ועליו להשלים את הנזקים שעשה בה, ובאופן כזה אין הודאתו נחשבת כ'הילך', אִי נַמִּי – ואופן נוסף שהוצרך הפסוק למעט קרקעות משבועה היינו הֵיכָא דְטָעֲנוֹ [-שתבעו] כֵלִים וְקַרְקָעוֹת, וְהוֹדָה הנתבע בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַרְקָעוֹת, שאף באופן זה אין חיוב שבועה, שבאופן זה אין כאן 'הילך', שהרי ההודאה היתה בכלים, שהם מטלטלין, ורק הכפירה היתה בקרקע, ולימדה התורה שבאופן זה אין חיוב שבועת מודה במקצת, ומסיים הרי"ף את ראייתו מדין זה לדינו של שמואל שטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם חייב שבועה, אִי אָמַרְתָּ בִּשְׁלָמָא – ומובנים דברי הגמרא, אם נאמר שאכן בְּעָלְמָא כִּי הַאי גַּוְונָא – בדרך כלל באופן כזה, שטענו שני מינים והודה לו באחד מהם, חַיָּב, אף כאן, שתבעו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות, היה ראוי שיתחייב שבועת מודה במקצת, והָיִינוּ דְּאִיצְטְּרִיךְ קְרָא – לכן הוצרכה התורה לְמִעוּטֵי קַרְקַע מִשְּׁבוּעָה – ללמד שאין נשבעים על הקרקעות, הגם שהודה במקצת, אֶלָּא אִי אָמַרְתְּ – אך אם נאמר שלא כדברי שמואל, אלא שבְּעָלְמָא אם תבעו שני מינים והודה לו באחד מהם פָּטוּר, ושלא כדברי שמואל, אַמַּאי אִיצְטְּרִיךְ קְרָא לְמִעוּטֵי קַרְקַע מִשְּׁבוּעָה באופן זה שתבעו כלים וקרקעות, הָא כָּל – והרי בכל אופן שטְעָנוֹ חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֵן פָּטוּר, ואף באופן זה שתבעו כלים וקרקעות והודה לו באחד מהם יש לפוטרו, אף ללא הדין המיוחד שאין נשבעים על קרקעות, אֶלָּא לָאו מִדְּקָא מְשַׁנִּינַן הֲכִי גַּבֵּי קַרְקַע – ובודאי מכך שתירצה כן הגמרא לגבי כלים וקרקעות, שבאופן זה הוצרכה התורה להשמיע שאין נשבעים על קרקעות, מִכְּלָל – מוכח מכך שסברה הגמרא, דְאם טְעָנוֹ חִטִּים וּשְׂעוֹרִים, וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶם, חַיָּב שבועת מודה במקצת, וכדברי שמואל.