מסכת שביעית, פרק ה, משנה ג

משנה ג: לוּף שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, אֵין לָעֲנִיִּים עָלָיו חֶשְׁבּוֹן:

משנה ג: לוּף, שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית, כלומר, לוף שנזרע עיקרו בשנה השישית (ומחמת כן אין בו איסור ספיחין), וצמחו חלק מעליו בשנה השביעית, ועקרוהו בסוף השנה השביעית, וחזרו ושתלו אותו בקרקע בשנה השמינית והוציא עלים נוספים, ונמצא שחלק מהעלים שבו צמחו בשנה השביעית, וחייבים בביעור לאחר שכלה מין זה מהשדות בשנה השמינית, וחלק מהעלים שלו צמחו בשנה השמינית והם של בעל הבית, אמנם הקלח עצמו אין בו דין ביעור כלל, כמבואר להלן (פ"ז מ"ב) כיון שאינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו בשביעית, לָקָטוּ – זכו בשלהם, שהרי מה שגדל בשביעית הפקר הוא לכל, וְאִם לָאו, שלא לקטו בשביעית, ונמצא עתה שגידולי שביעית וגידולי שמינית מעורבים יחד, וסובר רבי אליעזר שלאחר זמן הביעור רשאים רק העניים לאכול מפירות שביעית, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים, כלומר, יעשה חשבון כמה מהעלים גדלו בשביעית וכמה בשמינית, ויתן לעניים את החלק שגדל בשביעית. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו בשביעית, לָקָטוּ, וְאִם לָאו, אף שיש כעת תערובת של גידולי שביעית וגידולי שמינית, אֵין לָעֲנִיִּים עָלָיו חֶשְׁבּוֹן – אין לעניים תביעה עליו, כיון שסובר רבי יהושע שלאחר זמן הביעור מותר לכל אדם לאכול מפירות שביעית, ואף לעשירים.