מסכת שבת, פסקי הלכות, פרקים יג-יד
(פסקי ההלכות הם לדעת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. שיעור מלאכת אורג כדי להתחייב, הוא באריגת שני חוטים, בין בתחילת אריגת הבד ובין בסוף.
ב. העושה 'שני בתי נירין', כלומר שני נקבים להעברת חוטי ה'שתי', או שהשכיב שני חוטי 'שתי' בכלי הקרוי קירוס ומשמש לאריגה, או שעשה כן בנפה, כברה או סל, חייב.
ג. שיעור מלאכת התופר, שתי תפירות. וכן שיעור הקורע, על מנת לתפור שתי תפירות.
ד. הקורע מתוך כעס, או שקורע על מת שאינו חייב לקרוע עליו, פטור. וכן כל העושה מלאכה דרך קלקול, פטור.
ה. המקלקל על מנת לתקן, חייב, ושיעורו להתחייב הוא כשיעור התיקון של אותה מלאכה.
ו. המשבר כלים בחמתו, הרי הוא כמי שעובד עבודה זרה. ואם עושה כן רק כדי להטיל אימה על בני ביתו, במקום שיש צורך בכך, מותר ומכל מקום ראוי לאדם שלא להיות רגיל בכך].
ז. העושה מלאכת קלקול בשבת, אפילו חובל או מבעיר אש, פטור.
ח. שיעור המלבן, סורק צמר או טווה אותו, כשיעור שיוכל להכין ממנו חוט באורך 'סיט כפול', שזהו המרחק בין האצבע לאגודל, כשמותח האדם את אצבעותיו.
ט. שיעור אריגה המחייב, כשאורג שני חוטין באורך 'מלא הסיט', והיינו המרחק שבין האצבע לאמה, כשמותח את אצבעותיו.
י. הצד בעל חיים מתחייב באופן שמעתה אין צורך להתאמץ לתופסו פעם נוספת, אלא יכול בהתכופפות אחת לתופסו שוב, כגון שהכניס צפור לארון קטן, או צבי לחצר קטנה וכדומה.
יא. צבי שנכנס לבית מעצמו, ונעלו האדם, חייב. נעלו שני בני אדם יחד, פטורים. ואם אין אחד יכול לנעול לבדו, שניהם חייבים.
יב. צבי שנכנס לבית, וישב אדם אחד בפתח ולא חסם לגמרי את הצבי, ובא אדם שני וחסמו לגמרי, השני חייב והראשון פטור. ישב הראשון וחסם לגמרי את הפתח, וישב השני לצידו, אף אם קם הראשון והלך ונשאר הפתח חסום על ידי השני, הראשון חייב והשני פטור, ואף מותר לעשות כן.
יג. הנועל את ביתו לשומרו, ונמצא שיש שם צבי קשור, אף אם אחר כך השתחרר הצבי מקשירתו, הרי הנועל פטור.
יד. נכנסה ציפור מעצמה לתוך בגדו של האדם, אינו צריך לשחררה, אלא רשאי לשומרה עד צאת השבת.
טו. חיוב 'צד' הוא רק בבעלי חיים שדרך לצוד אותם, ולא ביתושים וכדומה, שאין דרך בני אדם לצודם.
טז. המבקע שלפוחית של פצע כדי לעשות לה פתח קבוע להוצאת המוגלה, כמנהג הרופאים, חייב משום 'בונה' או 'מתקן'], ואם עשה זאת רק כדי להוציא ממנה ליחה של עכשיו, ואין כוונתו לקיים את הפתח לזמן ארוך, פטור, ומותר לעשות כן לכתחילה.
יז. הצד נחש כדי להשתמש בארסו לרפואה, חייב. ואם כדי שלא יישך אותו, פטור ומותר.
פסקי הלכות על פי הרי"ף – שבת, פרק י"ד
א. שמונה שרצים האמורים בתורה, יש להם עור, ולכן החובל בהם חייב אף אם לא יצא הדם לחוץ, אלא נצרר תחת העור. ואילו שאר שקצים ורמשים, אם לא יצא מהם דם, פטור.
ב. הצד אחד משמונה שרצים, או משאר שקצים ורמשים, אם לצורך – חייב, ואם שלא לצורך – פטור.
ג. חיה ועוף שברשות האדם, החובל בהם חייב, והצדן פטור, כיון שהם כבר ניצודים ועומדים ברשותו.
ד. ההורג פרעוש בשבת, חייב.
ה. התולש פטריות מכלי ששואבים בו מים, שזהו מקום גידולן, חייב משום תולדת 'קוצר'.
ו. מותר להכין בשבת תערובת קטנה של מי מלח, ולהשתמש בה לכבישת ירקות. אך אסור להכין כמות גדולה, ואין להשתמש בה.
ז. אף בהכנת תערובת מועטה של מי מלח, אסור להכינם עזים עד כדי כך שהביצה צפה בהם, וזהו בשיעור של שליש מים ושני שליש מלח, אלא פחות מכך.
ח. אין מולחים שלש או ארבע חתיכות של צנון יחד, כיון שהמלח מועיל להם ומפיג את חריפותם, והרי זה כעיבוד ותיקון, אלא מולח אחד אחד ואוכלם.
ט. אסור לתת יין לתוך העין לשם רפואה, גזירה משום שחיקת סממנים, אבל מותר לתת יין על גב העין, כיון שנראה רק כרוחץ את עיניו. אך רוק תפל אסור להניח אפילו על גב העין, כיון שאין דרך לרחוץ בו, וניכר שעושה כן לרפואה.
י. מותר לשרות 'קילור' -מין רפואה לעין] במים מערב שבת, ולהניחו בשבת על גב העין, כיון שהרואה סבור שאלו מים רגילים, ולאדם עצמו יש היכר בכך ששראם במים מערב שבת.
יא. בשעה שהאדם קם משנתו בבוקר שורה רוח טומאה על ידיו, ולכן אין לו לגעת בעין, בפה, בחוטם, במקום הקזת דם, באמה, בפי הטבעת או בדברי מאכל או משקה, כיון שהדבר עשוי להזיקו.
יב. אף לאחר נטילת ידים אסור לאדם לגעת באמתו, מחשש להוצאת זרע לבטלה. אך אם יש לו צורך בכך, מותר על ידי חרס, צרור או מטלית עבה.
יג. לא יאחז אדם באמה ויטיל מים, וכדי שלא ינתזו ניצוצות על רגליו, יעמוד במקום גבוה, או יטיל מים על עפר רך, שהמים נבלעים בו.
יד. אדם נשוי ואשתו עמו, וטהורה] מותר לאחוז באמה ולהטיל מים, במקום הצורך. וכן מותר לאדם לסייע בביצים, אם אינו נוגע באמה. ומהעטרה ולמטה, לצד חוץ, מותר.
טו. אסור לגרום להוצאת זרע לבטלה, בין ביד ובין ברגל.
טז. אסור לסייע לאחרים לנאוף, על ידי שממציא להם מקום ונשים לכך.
יז. מחלת עיניים, פעמים שיש בה משום פיקוח נפש, ומותר לחלל עליה את השבת.
יח. גידי האזנים שירדו למטה, והתפרקו הלחיים, יש סכנה בדבר, ומותר להעלותם בשבת. יש אומרים שיעשה זאת דווקא בידים, ויש אומרים שיעשה זאת דווקא בסם. וכן מעלין 'אונקלי' בשבת והוא איבר מסוים הנמצא ליד הלב.
יט. פצע שנעשה על ידי כלי ברזל, וכן שאר דברים שיש בהן סכנת נפשות, מחללין עליהן את השבת.
כ. מכה שבתוך חלל הגוף נחשבת תמיד כחולי שיש בו סכנה, ו'חלל' נחשב משפת הפה ולפנים.
כא. מחלה של חום גבוה נחשבת חולי שיש בו סכנה.
כב. מי שאחזו דם, והיינו חולי הבא מחמת ריבוי הדם בגוף, מקיזין לו דם בשבת.
כג. הבולע עלוקה של מים הרי זו סכנה ומותר לחמם לו חמין בשבת, שזו רפואתו, ועד שיתחממו המים ישתה חומץ כדי שלא ימות בינתיים.
כד. אדם שחלה בשבת ועליו ליטול תרופה במשך שמונה ימים, אין ממתינין למוצאי שבת כדי שלא יחללו עליו שתי שבתות אלא מתחילין מיד.
כה. גם תרופה שהרופאים מסופקים אם תועיל, עושים בשבת, כיון שספק נפשות דוחה שבת.
כו. אם צריך לחלל שבת לצורך חולה, אין עושים זאת על ידי גוים או קטנים אלא על ידי ישראלים גדולים, כדי שידעו הכל שפיקוח נפש דוחה שבת.
כז. מחללים שבת לצורך פיקוח נפש על ידי נשים וכותים, אבל אין מייחדים אותם לכך בקביעות, שלא יסברו שהדבר אסור מעיקר הדין ויבואו להתעצל בדבר, אבל מצטרפים לישראל גדול העוסק בכך.
כח. מחללים את השבת לצורך פיקוח נפש גם אם יש לו תועלת מהמלאכה, כגון תינוק שנפל לנהר פורש מצודה ומעלהו, אף על פי שתוך כדי כך הוא מעלה גם דגים, ואין צריך רשות בית דין לכך.
כט. תינוק שננעל בחדר, יש בזה סכנת נפשות שמא ימות מתוך הבהלה ומותר לשבור את הדלת בשבת כדי להוציאו.
ל. נפלה מפולת בשבת, ויש ספק אם יש אדם תחתיה, ואפילו אם יש ספק שמא זהו גוי, ואפילו אם יש ספק אם הוא חי, בכל זאת מפקחין מעליו את הגל, שספק ספיקא של פיקוח נפש גם כן דוחה את השבת.
לא. אם מצאוהו חי, אפילו ברור שעתיד למות מתעסקים ברפואתו, כיון שגם חיי שעה דוחים שבת.
לב. דליקה שנפלה בשבת ויש בה חשש סכנת נפשות, מותר לכבותה בשבת גם אם יש לו תועלת בכיבוי זה, כגון שיהיה לו גחלים לצורך אפיה ובישול.
לג. פצע שביד או ברגל מותר לצומתו ביין כדי לעצור את הדם, לפי שהיין אינו מרפא אלא רק עוצר את הדם. אבל לא בחומץ, כיון שהוא מרפא. ואנשים מפונקים שעורם רך גם יין מרפאם, ואסור.
לד. מותר לרחוץ במי טבריא, כיון שגם בני אדם בריאים דרכם לרחוץ במים אלו, ואין ניכר שעושה כן לרפואה. אבל לא במים רעים או במים ששורין בהם פשתן ולא בים המלח, כיון שמקומות אלו מיוחדים לרפואה. אך אם אינו שוהה בהם, שאין זו דרך רפואה, מותר.
לה. מאכל או משקה שאין דרך בריאים לאוכלו או לשתותו, אסור לאוכלו ולשתותו, אם כוונתו לרפואה. אבל אם גם דרך בריאים לאוכלו או לשתותו, מותר גם אם כוונתו לרפואה.
לו. אסרה תורה לסרס אדם וגם מי שכבר מסורס אסור להוסיף עוד בסירוסו.
לז. כל המנחות שבמקדש אסור להחמיצם, ויש איסור על כל המלאכות שבהן כגון לישה ואפיה] אחר שהחמיצו.
לח. החש כאב בשיניו לא יגמע חומץ ויפלטנו כיון שניכר שעושה לשם רפואה, אבל מטבל פיתו בחומץ ואוכל, ואם נתרפא נתרפא. וכן מותר אם בולע את החומץ, ואינו פולטו.
לט. החש כאב בגרונו לא ישתה שמן רב, שניכר שעושה כן לרפואה, אבל נותן שמן הרבה באניגרון שהוא תבשיל של ירקות] ובולע, כיון שזו דרך אכילה, ולא דרך רפואה.
מ. החש כאב במתניו לא יסוך אותם ביין וחומץ, שזו דרך רפואה, אבל סך בשמן, ואם נתרפא נתרפא. אבל בשמן וורד שדמיו יקרים, ניכר שעושה זאת לרפואה, ואסור, מלבד בני מלכים שדרכן בכך. ובמקום שהוא מצוי ודרך כולם לסוך בו מותר גם לסתם בני אדם.
מא. אין לועסים מצטכי בשבת והוא כעין גומי העשוי משרף האילן] אם כוונתו לרפואה, ואם מפני ריח הפה, מותר. וכן אסור לשפשף סם בפיו לרפואה, אבל מפני ריח הפה מותר.
(ספר יוחסין)
