מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק עשרים ואחד, ופרק עשרים ושנים (א)

א. נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו והאבן בידו אבל לא דינר שאם יפול הדינר יטלנו האב בידו, כלכלה שהיתה נקובה וסתם נקב שלה באבן מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן, היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו הפירות רטובים כגון ענבים ותותים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו. (רמב"ם שבת כה, טז)

ב. המוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום הכיס שאין הכיס טפלה לתינוק, אבל אם הוציא את הגדול אף על פי שהוא מלובש בכליו וטבעותיו בידו פטור שהכל טפילה לו, היו כליו מקופלין על כתיפו הנושא אותו חייב. (רמב"ם שבת יח, יז)

ג. חבית ששכח אבן על פיה מטה על צדה והיא נופלת, היתה בין החביות והאבן עליה מגביהה למקום אחר ומטה על צדה שם והאבן נופלת, וכן השוכח מעות על הכר וצרך לכר נוער את הכר והן נופלות, ואם צרך למקום הכר נוטל את הכר והמעות עליו, אבל אם הניח המעות מערב שבת על הכר או הניח האבן על פי החבית הרי אלו אסורין לטלטלן ואפילו ניטלו המעות והאבן שהרי נעשו בסיס לדבר האסור. (רמב"ם שבת כה, יז)

ד. מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט ובצואה מותר לשכשכו במים אבל לכבסו אסור, ואין מגרדין לא מנעלים ולא סנדלים חדשים אבל סכין אותם ומקנחין את הישנים, כר או כסת שהיה עליהן צואה או טנוף מקנחו בסמרטוט, ואם היתה על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה. (רמב"ם שבת כב, יח)

ה. כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף המצויין מטלטלין אותו בשבת, כיצד מטלטלין את התורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים אבל לא את הלח, את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים, את החרדל מפני שהוא מאכל ליונים, את העצמות מפני שהן מאכל לכלבים, וכן כל הקליפין והגרעינין הראויין למאכל בהמה מטלטלין אותן, ושאינן ראויין אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור לטלטלן, מטלטלין בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה, ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם, וכן דג מליח אבל התפל אסור לטלטלו. (רמב"ם שבת כו, טז)

ו. המכבס חייב משום מלבן, והסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס, לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן בפי האשישה וכיוצא בה כדי לסתמה שמא יבא לידי סחיטה, ואין מקנחין בספוג אא"כ יש לו בית אחיזה שלא יסחוט, ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה גזירה שמא יסחוט. (רמב"ם שבת כב, טו)

ז. גמרו מלאכול מסלקין את השולחן ומכבדין את המקום שאכלו בו ואח"כ נוטלין את ידיהם, שמא ישיירו שם פירורין שיש בהן כזית שאסור להלך בהן ולרחוץ עליהן, אבל פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד. (רמב"ם ברכות ז, יא)

ח. אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין סומכין את הקערה בפת, ואין זורקין את הפת, ולא את החתיכות ולא את האוכלין שאין להן קליפין, כגון תותים וענבים ותאנים מפני שהן נמאסין, ומותר למשוך את היין בצינורות בבתי חתנים וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שנמאסין, ואין נוטלין ידיהן ביין בין חי בין מזוג, וכן אין מפסידין שאר אוכלין ומשקין דרך בזוי ובעיטה. (רמב"ם ברכות ז, ט)

פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת שבת, פרק עשרים ואחד (א)

א. נשברה לו חבית בשבת מציל ממנה מה שהוא צריך לשבת לו ולאורחיו ובלבד שלא יספוג ביין או יטפח בשמן שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבוא לידי סחיטה, וכיצד מציל ממנה מביא כלי ומניח תחתיה, ולא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף גזירה שמא יביא כלי דרך רשות הרבים, נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרפו לראשון, ולא יקלוט ואחר כך יזמין אלא יזמין ואח"כ יקלוט, ואם הערים בדבר זה מותר. (רמב"ם שבת כב, טז)

ב. המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר, לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדרך שהוא עושה בחול, שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבא לידי עימור, וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר. (רמב"ם שבת כא, יא)

ג. מפרק חייב משום דש, והסוחט זיתים וענבים חייב משום מפרק, לפיכך אסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים, אבל שאר פירות כגון פרישין ותפוחים ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת מפני שאינן בני סחיטה. (רמב"ם שבת כא, יב)