מסכת שבת, פרק א, שיעור 11

כפי שהתבאר, רשות היחיד לענין שבת היינו רק מקום שיש בגובהו עשרה טפחים. הגמרא דנה עתה בענין זה: אָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב חִיָיא בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַב, בַּיִת שֶּׁאֵין בּוֹ [-בתוכו] גובה עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְקִרוּיוֹ [-ועובי תקרתו] מַשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, נמצא שפנים הבית אינו גבוה עשרה, והחלק החיצוני של הבית, גבוה עשרה מהקרקע שלידו, ולכן, עַל גַּגּוֹ של הבית מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ, כיון שגובה עשרה הוא רשות היחיד, אבל בְּתוֹכוֹ, שאין בגובהו עשרה, דינו כ'כרמלית', ולכן אֵין מְטַּלְטֵלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, שהרי אסרו חכמים לטלטל בכרמלית יותר מארבע אמות, כמו ברשות הרבים.

אָמַר אַבַּיֵּי, וְאִם חָקַק בָּהּ – אם חפר בקרקעית הבית שיעור רוחב של אַרְבָּעָה טפחים עַל אַרְבָּעָה טפחים, וּבעומק כזה שהִשְׁלִימוֹ בכך לְגובה עֲשָׂרָה טפחים, מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ אף בתוכו, ולא רק באותו מקום שחקקו ונעשה גובהו עשרה, אלא בכל רוחב הבית, אף במקומות שאין בהם גובה עשרה. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שהותר הטלטול אף במקומות שאין בהן גובה עשרה, ואין מחשיבים אותם כ'כרמלית', הואיל והֲוֵי 'חוֹרֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד' – אותם מקומות נחשבים כ'חורים' שבכותל הסמוך לרשות היחיד, שפתחיהם פתוחים לכיוון רשות היחיד, וְהדין הוא שחוֹרֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד, כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד דָּמוֹ – הם דומים ונחשבים.

ומסייעת לכך הגמרא, דְּאִיתְּמַר – שהרי נשנתה מימרא זו בבית המדרש, 'חוֹרֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד, כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד דָמוּ'.

עתה עוברת הגמרא לדון ב'חורי רשות הרבים', כלומר, חורים הנמצאים בכותל הסמוך לרשות הרבים, ופתחיהם פתוחים לצד רשות הרבים. חוֹרֵי רְשׁוּת הָרַבִּים, אַבַּיֵּי אָמַר, כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָמוּ – דינם כרשות הרבים עצמה, והנחה בהם נחשבת כהנחה ברשות הרבים, ועקירה מהם נחשבת כעקירה מרשות הרבים. וְרָבָא אָמַר, לֹא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָמוּ – אין דינם כרשות הרבים.

פוסק הרי"ף, וַהֲלָכָה כְּרָבָא, שאין דינם כרשות הרבים. וְכֵיוָן דְּלָאו כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָמוּ, אִי אִית בְּהוּ – אם יש בהם אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים, וּגְבִיהֵי – והם גבוהים עֲשָׂרָה טפחים, הָווּ לְהוּ כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְאִי אִית בְּהוּ – ואם יש בהם אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְלֹא גְּבִיהֵי – ואינם גבוהים עֲשָׂרָה טפחים, הָווּ לְהוּ כַּרְמְלִית. וְאִי לֵית בְּהוּ – ואם אין בהם אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְאַף עַל גַּב דִּגְבִיהֵי – אף שהם גבוהים עֲשָׂרָה טפחים, 'מָקוֹם פְּטוּר' הֵן.

לאחר שהתבאר ש'אויר רשות הרבים' הוא רק עד גובה עשרה טפחים, ואילו למעלה מעשרה טפחים זהו 'מקום פטור', מבארת עתה הגמרא שברשות היחיד אין הדבר כן. אָמַר רַב חִסְדָּא, נָעַץ האדם קָנֶה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְזָרַק חפץ מרשות הרבים וְנָח עַל גַּבָּיו – על גבי אותו קנה, אֲפִילוּ אם היה אותו קנה גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה, חַיָּיב, אף על פי שאין בקנה ארבעה על ארבעה, שזהו שיעור רשות היחיד, כיון שֶׁרְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ.

מוסיף הרי"ף: וְדַוְקָא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד הדין כן, שהיא עולה עד לרקיע, אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אם היה המקום גבוה יותר מעשרה טפחים, 'מָקוֹם פְּטוּר' הוּא.