מסכת שבת, פרק א, שיעור 12

הגמרא דנה עתה באדם הזורק לרשות הרבים חפץ גדול ומיטלטל, שיש לאותו חפץ עצמו דין 'רשות היחיד', האם דינו כמוציא מרשות לרשות או לא. אָמַר אַבַּיֵּי, אדם שזָרַק 'כַּוֶּרֶת', והיינו כלי גדול ועגול מרשות היחיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, והיתה אותה כוורת גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טפחים  וּרְחָבָה שִׁשָּׁה טפחים עַל שִׁשָּׁה טפחים, כלומר, הקו שבאמצע הכוורת מדופן לדופן [קוטר העיגול], הוא ששה טפחים לאורכה וששה טפחים לרוחבה [להלן יבואר הטעם בשיעור זה] פָּטוּר, כיון שדינה כרשות היחיד, וכפי שיבואר להלן. אבל אם אֵינָהּ רְחָבָה שִׁשָּׁה טפחים עַל שִׁשָּׁה טפחים, נמצא שאין לה דין רשות היחיד, וחַיָּיב, ככל זורק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים.

ומבאר הרי"ף: פֵּירוּשׁ, כָּל מָקוֹם שֶּׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טפחים  וְרָחָב אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טפחים, הרי הוא חוֹלֵק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ – נחשב רשות בפני עצמה, וּרְשׁוּת הַיָּחִיד הוּא, וּלְפִיכָךְ, הַזּוֹרֵק כַּוֶּרֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, פָּטוּר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהכוורת גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים וּרְחָבָה אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טפחים הרי היא חוֹלֶקֶת רְשׁוּת לְעַצְמָהּ, וַהֲוָה לֵיהּ – והרי הוא נחשב כְּזוֹרֵק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, לפי שכשתיפול הכוורת לקרקע רשות הרבים הרי זה כאילו נפלה לתוך רשות היחיד, שהרי היא עצמה רשות היחיד, [ואף שהוא נחשב כזורקה דרך רשות הרבים (רש"י)], שֶׁהוּא פָּטוּר.

מוסיף הרי"ף ומבאר, וְלֹא אָמְרוּ שֶׁהִיא [-הכוורת] צְרִיכָה להיות ברֹחַב שִׁשָּׁה כדי להחשיבה כרשות היחיד, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲגוּלָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּהֵא חֲלָלָה המרובע של הכוורת אַרְבָּעָה טפחים עַל אַרְבָּעָה טפחים אֶלָּא בְּאופן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בְּרֹחַב עיגולה שִׁשָּׁה טפחים עַל שִׁשָּׁה טפחים. כִּדְאַמְרִינָן – כמו שאמרה הגמרא במקומות אחרים, כָּל אַמְּתָא בְּרִיבּוּעָא אַמְּתָא וּתְרֵי חוּמְשֵׁי בְּאַלֲכְסוֹנָא – כל דבר שריבועו הוא אמה על אמה, אלכסונו הוא אמה ושני חומשים, וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁרֹחַב הָעִגּוּל – קו ישר העובר בעיגול מצד לצד, הוּא אורך אֲלַכְסוֹנוֹ שֶׁל צורת מְרֻבָּע הֶחָקוּק בְּתוֹכוֹ, (וְזֶהוּ צוּרָתוֹ כְּדֵי שֶּׁיִּתְבָּרֵר בְּמַרְאִית הָעַיִן), וּלְפִיכָךְ הֻצְרַכְנוּ לְהוֹסִיף בְרֹחַב הָעִגּוּל, שֶׁהוּא אֲלַכְסוֹנוֹ שֶׁל מְרֻבַּע, שְׁנֵי חֻמְשִׁין שֶׁל אַרְבָּעָה טְפָחִים, כפי שהתבאר שהאלכסון גדול מצלע המרובע בשני חומשין, שֶׁהֵן תוספת של שְׁמוֹנֶה חֻמְשִׁין בסך הכל, לפי שמוסיפים לְכָל טֶפַח וָטֶפַח שְׁנֵי חֻמְשִׁין של טפח, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אוֹרֶךְ הַצֵּלָע שֶׁל מְרֻבָּע הֶחָקוּק בְּתוֹכוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים. וּמלבד אותן שמונה חומשי טפח, עוֹד הוֹסַפְנוּ שְׁנֵי חֻמְשִׁין של טפח לְעֹבִי שְׁתֵּי הַמְּחִצּוֹת שֶׁל הכַּוֶּרֶת, לפי שיש צורך שיהא חלל הכוורת ארבעה על ארבעה, ואילו אנו מודדים את הכוורת מדופן לדופן ואף הדפנות בכלל, ולכן צריך להוסיף חֹמֶשׁ טפח מִכָּאן וְחֹמֶשׁ טפח מִכָּאן, הֲרֵי יחד עם שמונת החומשים הם עֲשָׂרָה חֻמְשִׁין, שֶׁהֵן שְׁנֵי טְפָחִים, נִמְצָא שיחד עם ארבעת הטפחים הדורשים ליצירת רשות היחיד, (חֲלָלָה) רוחבה של הכוורת הוא שִׁשָּׁה טְפָחִים, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.

רָבָא אָמַר, אֲפִילוּ אם הכוורת אֵינָהּ רְחָבָה שִׁשָּׁה טפחים עַל שִׁשָּׁה טפחים, פָּטוּר. מַאי טַעֲמָא – ומה טעמו של רבא, לפי שהכוורת עצמה בגובה עשרה טפחים, ואִי אֶפְשָׁר לִקְרוּמִיוֹת שֶׁל קָנֶה שֶׁלֹּא יַעֲלוּ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה – לא יתכן שכל הכוורת ממש תהיה בגובה עשרה טפחים ולא יותר, אלא בודאי חלק מראשי הקנים שמהן עשויה הכוורת עולים למעלה מעשרה טפחים, שֶׁמקום זה ברשות הרבים הוּא 'מָקוֹם פְּטוּר', שאין חייבים על ההנחה בו, נמצא שלא היתה כאן הנחה ברשות הרבים, ואף שרוב הכוורת הונחה ברשות הרבים, אין חייבים אלא על הנחת כל החפץ ברשות הרבים.