מסכת שבת, פרק א, שיעור 23

הסוגיא שלפנינו דנה בדין הריגת כינה בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַמְפַלֶּה אֶת כֵּלָיו – המבער את הכינים מבגדיו בשבת, מוֹלֵל את הכינה, להתיש כוחה שלא תחזור אליו, וְזוֹרֵק, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַהֲרֹג אותה בשבת, כיון שהדבר אסור מדרבנן [ולהלן יובאו הטעמים בדין זה של איסור הריגת כינה]. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, נוֹטֵל את הכינה וְזוֹרֵק, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִמְלֹל, כיון שהוא סובר שהריגת כינה אסורה מן התורה, וגזרו איסור אף במלילה מחשש שיהרגנה. אָמַר רַב הוּנָא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה בנידון זה, המפלה את כליו, אף שמצד הדין מותר להרוג את הכינה אף בשבת, מוֹלֵל וְזוֹרֵק, ואינו הורג, וְזֶהוּ כְּבוֹדוֹ של האדם שלא להרוג את הכינים, וַאֲפִילוּ בַּחוֹל ינהג כן.

מביאה הגמרא ברייתא בענין הריגת כינה בשבת: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֵין הוֹרְגִין אֶת הַמַּאֲכֹלֶת [-הכינה] בְּשַׁבָּת, ככל דבר שיש בו רוח חיים שאסור להורגו, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין להרוג כינה בשבת, כיון שאיסור הריגת בעלי חיים נלמד מהריגת האילים שבמשכן, להשתמש בעורותיהם ככיסוי למשכן, ולכן האיסור הוא רק בבעלי חיים הדומים לאילים בכך שהם פרים ורבים מזכר ונקבה, וכינים אינם פרים ורבים, אלא נוצרים מלכלוך שבגוף האדם.

מביאה הברייתא דינים נוספים: וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם [-בשם] רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שאף בדינים אלו נחלקו בית שמאי ובית הלל, אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַצִּבּוּר בשבת, אֲפִילוּ לְצורך השאת יָתוֹם וִיתוֹמָה, וְאֵין מְשַׁדְּכִין עַל הַתִּינוֹקֶת [-ילדה צעירה] לֵיאָרֵס בשבת, וְלא עַל הַתִּינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, שנאמר בישעיה (נח יג) 'וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר', ומלשון 'מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ' דרשו חכמים שאסור לאדם לעסוק בחפציו בשבת, וְאֵין מְנַחֲמִים אֲבֵלִים וְאֵין מְבַקְּרִים חוֹלִים בְּשַׁבָּת, כיון שהמנחם אבלים או מבקר חולים מצטער עמהם, ואסור להצטער בשבת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין את כל הדברים הללו בשבת, כיון שדרשו את הלשון 'ממצא חפצך' שרק חפציו הגשמיים של האדם אסורים, אבל חפצי שמים, מותרים, ודברים אלו שיש בהם צד מצוה נחשבים 'חפצי שמים'.

ברייתא נוספת בענין ביקור חולים בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה בַּשַּׁבָּת, צריך להרחיב דעת החולה בתנחומים, כדי שלא יצטער, ולכן אוֹמֵר 'שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא'. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כך צריך המבקר את החולה לומר בשבת, 'יְכוֹלָה הִיא שַׁבָּת שֶׁבִּזְכוּתָהּ תְּרֻחַם', כלומר, בזכות שתכבדוה ולא תצטערו בה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כך אומר המבקר את החולה, 'הַמָּקוֹם יְרַחֵם עָלֶיךָ וְעַל כָּל חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל'. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, 'הַמָּקוֹם יְרַחֵם עָלֶיךָ בְּתוֹךְ חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל', שמתוך שכולל את התפילה על חולה זה עם שאר חולי ישראל, תפילתו נשמעת.

שֶׁבְנָא אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם – אדם חשוב שהיה בירושלים, ושמו שבנא, כשהיה מבקר את החולים בשבת היה נוהג כך, אוֹמֵר בִּכְנִיסָתוֹ 'שָׁלוֹם', וּבִיצִיאָתוֹ היה אוֹמֵר 'שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא, וְרַחֲמָיו [של ה'] מְרֻבִּים, וְשִׁבְתוּ [-נוחו בשבתכם] לְשָׁלוֹם'.

מבררת הגמרא, כְּמָאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא – כדעת איזה תנא נשנתה ברייתא זו, שכך שנינו בה, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, ובא להתפלל עליו, צָרִיךְ שֶׁיְּעָרְבֶנּוּ בתפילתו בְּתוֹךְ חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמָאן – כדעת מי, כְּרַבִּי יוֹסֵי שהובא לעיל, שאמר שצריך להתפלל בנוסח 'המקום ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל'.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בְּקֹשִׁי הִתִּירוּ חכמים לְנַחֵם אֲבֵלִים וּלְבַקֵּר חוֹלִים בַּשַּׁבָּת, פֵּרוּשׁ, שֶׁמָּא מתוך שיראה את החולה מתייסר בחוליו יָבֹא לִזְעֹק ולהתפלל עליו בַּשַּׁבָּת, ולנחם אבלים אסור כיון שהדבר גורם לו צער בשבת.