מסכת שבת, פרק ב, שיעור 38

לאחר שהתבארו בפרק הקודם דינים הנוגעים לערב שבת, יבוארו בפרק זה דיני הדלקת נרות של שבת, שתיקנו חכמים כחובה על כל אדם להדליק בביתו.

בַּמֶּה – באילו שמנים ופתילות מַדְלִיקִין נרות של שבת, וּבַמֶּה אֵין מַדְלִיקִין, מחמת טעמים שונים שיבוארו להלן. ותחילה מבארת המשנה את דין הפתילות, אֵין מַדְלִיקִין, לֹא בְּלֵכֶשׁ, וְלֹא בְּחוֹסֶן, וְלֹא בְּכָלָּךְ, וְלֹא בִּפְתִילַת הָאִידַן, וְלֹא בִּפְתִילַת הַמִּדְבָּר, וְלֹא בִּיְרוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמַּיִם, ובגמרא יבואר מה הם מינים אלו, וכן יבואר מדוע נפסלו להדלקת נרות שבת.

עתה מבארת המשנה את דין השמנים: אין מדליקים לֹא בְּזֶפֶת, וְלֹא בְּשַׁעֲוָה, וְלֹא בְּשֶׁמֶן קִיק, וְלֹא בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה, וְלֹא בְּאַלְיָה, וְלֹא בְּחֵלֶב. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר, מַדְלִיקִין בְּחֵלֶב מְבוּשָׁל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד [-בין] מְבוּשָׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבוּשָׁל, אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. ובגמרא יבואר במה שונה דעת חכמים מדעת תנא קמא, שאף הוא אוסר להדליק בחלב, בין מבושל לאינו מבושל.

גמרא

הגמרא מבארת עתה את מיני הפתילות שהוזכרו במשנה: 'לֵכֶשׁ', היינו שֹוֹכָא דְאַרְזָא – קליפה של עץ ארז. תמהה הגמרא, 'שׂוֹכָא דְאַרְזָא', הרי עֵץ בְּעָלְמָא הוּא – זהו סתם עץ, ואינו ראוי להיעשות פתילה כלל. מתרצת הגמרא, בְּעֲמְרָנִיתָּא דְּאִית בֵּיהּ – כוונת המשנה למין צמר שיש בין העץ עצמו לבין קליפתו, וממנו ניתן לעשות פתילות.

'וְלֹא בְּחוֹסֶן', מבארת הגמרא מהו 'חוסן', אָמַר אַבַּיֵּי, כִּיתְּנָּא דְּדַיֵּיק וְלֹא נָפִיץ – פשתן שנכתש אך לא סורק, ואין האש נתפסת בו היטב. 'וְלֹא בְּכָלָּךְ', ומהו 'כלך', אָמַר שְׁמוּאֵל, שְׁאַלְתִינְהוּ לְכָל נְחוּתֵּי יָמָא – שאלתי את כל יורדי הים, המגיעים למקומות שונים בעולם, ומכירים מינים שונים, מהו 'כלך' המוזכר במשנתנו, וְאָמְרֵי – ואמרו לי 'כּוּלְכָא' שְׁמֵיהּ – שמו, והוא כמין צמר הגדל על האבנים שבים, וצבעו כעין הזהב (רמב"ם כלאים י,א). יִצְחָק בַּר זְעִירִי אָמַר, 'גּוּשְׁקְרָא' שְׁמֵיהּ, והוא פסולת של משי.

'וְלֹא בִּפְתִילַת הָאִידָּן', אָחְוָאנָא – עץ ערבה, וכוונת המשנה בְּעֲמְרָנִיתָּא דְּבֵינִי בֵּינִי – כמין צמר שיש בין העץ לבין קליפתו, וניתן לעשות ממנו פתילה, אך אין האש נאחזת בה יפה, ולכן פסולה היא לנר שבת.

'וְלֹא בִּפְתִילַת הַמִּדְבָּר', מבארת הגמרא, היינו שַׁבְרָא – מין עשב ארוך, שניתן לעשות ממנו פתילות.

'וְלֹא בִּיְרוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמַּיִם', שואלת הגמרא, מַאי הִיא אותה 'ירוקה'. אָמַר רַב פָּפָּא, אוּכְמְתָא דְּאֲרְבֵּי – ירוקת הגדלה על דפנות הספינה, כאשר זו שוהה במים זמן רב [ומכונה 'אוכמתא', כיון שצבעה הוא ירוק כהה הנראה כשחור].

מוסיפה הגמרא, תַּנָּא – שנינו בברייתא, הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן, על מיני הפתילות שהובאו במשנה, הפסולות לנרות שבת, פתילות שֶׁל צֶמֶר וְשֶׁל שֵׂעָר, שאף הן פסולות, מחמת שאין האש נאחזת בהן יפה.

מבארת הגמרא את מיני השמנים הפסולים שהוזכרו במשנה, 'זֶפֶת', הוא המין המכונה בארמית 'זִיפְתָּא'. 'שַׁעֲוָה' היא המכונה בארמית 'קִירוּתָּא'.