מסכת שבת, פרק ב, שיעור 58

הגמרא מביאה עתה מימרות שונות בענין הזהירות מסכנות: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לְעוֹלָם אַל יֵלֵךְ אָדָם בִּמְקוֹם סַכָּנָה, וְיֹאמַר בליבו שֶׁעוֹשִׂים לוֹ נֵס מן השמים, ולא יארע לו דבר. והטעם שאין לומר כן, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְעוד, שאִם עוֹשִׂין לוֹ נֵס מְנַכִּין [-פוחתים] לוֹ מִזְכֻיּוֹתָיו.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי קְרָאָה – מאיזה פסוק יש ללמוד דבר זה, שמי שעושים לו נס מנכים לו מזכויותיו, ממה שנאמר בתפילת יעקב אבינו לאחר שחזר מבית לבן (בראשית לב יא) 'קָטֹנְתִּי מִכָּל הַחֲסָדִים', כלומר, מתוך רוב החסדים הוקטנו ונתמעטו זכויותי.

מימרא נוספת בענין זה: אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה, שֶׁאִם יֶחֱלֶה, אוֹמְרִים לוֹ – כביכול אומרים לו מן השמים 'הָבֵא זְכוּת, וְהִפָּטֵר'.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מִי שֶׁחָלָה וְנָטָה לָמוּת, אוֹמְרִים לוֹ 'הִתְוַּדֵּה', שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כָּל הַמּוּמָתִין על ידי בית דין, שמִתְוַדִּין על חטאיהם, והוא הדין למי שעומד למות בידי שמים.

אָדָם יוֹצֵא לַשּׁוּק, שמצויים שם פגעים ומריבות, הרי הוא דּוֹמֶה לְמִי שֶׁנִּמְסַר לִסְרַדְּיוֹט – שוטר, המוליכו לשופט, ואף אדם זה בסכנה שנא יוליכוהו למשפט. חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ, מיחוש קל, דּוֹמֶה לְמִי שֶׁנְּתָנוּהוּ לְקוֹלָר – קשרוהו באזיקים, שדבר זה נעשה על עבירות חמורות יותר. עָלָה לַמִּטָּה וְנָפַל לְמִשְׁכָּב, הרי הוא דּוֹמֶה לְמִי שֶׁהֶעֱלוּהוּ לַגַּרְדּוֹם לִידוֹן, ששם דנים רק על עבירות חמורות ביותר, שעונשן מיתה, שֶׁכָּל מִי שֶׁעָלָה לַגַּרְדּוֹם לִידוֹן, אִם יֵשׁ לוֹ פְּרַקְלִיטִין גְּדוֹלִים להמליץ עליו טוב, נִצּוֹל ממיתה, וְאִם לָאו, אֵינוֹ נִצּוֹל. וְאֵלּוּ הֵם פְּרַקְלִיטִין גְּדוֹלִים המועילים בבית דין של מעלה, תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.

תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, בַּעֲווֹן בִּטּוּל נְדָרִים – הנודר ואינו מקיים, מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל האָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב כז) 'אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם [-אם אין לך לשלם קרבנות והקדשות שנדרת], לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ [-אשתך] מִתַּחְתֶּיךָ'.

רַבִּי אוֹמֵר, בַּעֲווֹן נְדָרִים, שנודר האדם ואינו מקיים, בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה ה) 'אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ [-לנדור נדרים] לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ [-לחייב את בניך] וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ [-השליח, הגזבר של ההקדש שבא לגבות את הנדרים] כִּי שְׁגָגָה הִיא [-בשוגג קפצתי לנדור, ואיני רוצה לשלם] לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ [-על קול נדריך] וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ', וְאֵיזֶה הֵן 'מַעֲשֶׂה יָדָיו' שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו.

הגמרא מביאה ברייתא, המביאה מחלוקת בענין העוון שמחמתו בניו של אדם מתים. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, בַּעֲווֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעון בֶּן יוֹחַאי. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, בַּעֲווֹן בִּטּוּל תּוֹרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, בַּעֲווֹן בִּטּוּל מְזוּזָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, בַּעֲווֹן בִּטּוּל צִיצִית.