מסכת שבת, פרק ג, שיעור 75

משנה

משנתנו מבארת עתה דיני בישול וחימום מאכלים הנוהגים בשבת עצמה:

אֵין נוֹתְנִין בֵּיצָה חיה בשבת בְּצַד הַמֵּחַם הרותח, אף לאחר שהסירוהו מהאש, בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל – שתיצלה מעט מכח חומו של המיחם.

דין נוסף: וְלֹא יַפְקִיעֶנָּה בְּסוּדָרִין – לא יבקע את הביצה על גבי סודרים שהתחממו בשמש, כדי לצלותה. וְרַבִּי יוֹסִי חולק על דין זה, ומַתִּיר לבשל את הביצה בסודרים שהוחמו בשמש, ובגמרא יבואר טעם המחלוקת.

וּלדברי הכל לֹא יַטְמִינֶנָּה [-את הביצה] בְּחוֹל וּבַאֲבַק דְּרָכִים שהתחממו מהשמש בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצָּלֶה, ובגמרא יבואר מדוע באופן זה מודה רבי יוסי שהדבר אסור.

גמרא

שנינו במשנה, אין נותנים ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל. הגמרא דנה באופן שעבר האדם וצלאה באיסור: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, גִּלְגֵּל מַאי – עבר האדם וצלה את הביצה בחומו של המיחם, לאחר שהסירוהו מהאש, מה דינו, כלומר, איזה איסור עבר. אָמַר רַב אַסִי, גִּלְגֵּל, עבר על איסור דאורייתא, וחַיָּב חַטָּאת. אָמַר מַר זוּטְרָא, אַף אֲנָן נַמִּי תָּנִינָא – אף אנו שנינו דין דומה במשנה (להלן קמה:), וכך שנינו, כָּל הַבָּא – כל דבר שהושרה בְּמים חַמִּין מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וכבר התבשל, שׁוֹרִין – מותר להשרות אוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת, כיון שאין בישול אחר בישול, וְכָל דבר שֶׁלֹא בָּא בְּחַמִּין מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, רק מְדִיחִין אוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת, כיון שאין זה בישול, אבל אסור להשרות אותו במים חמים, שזהו בישול. חוּץ מִן הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן – דג מלוח משנה שעברה, וְקוּלְיָס הָאִסְפָּנִין – מין דג שדי לו בהדחה בחמין כדי להיות ראוי לאכילה, שאסור אפילו להדיחן בחמין, והטעם בכך, לפי שֶׁהֲדָחָתָן בחמין, אף ללא שריה, מכינה אותם לאכילה, וזוֹ הִיא גְּמַר מְלַאכְתָּן, ונמצא שזהו הבישול האסור בשבת. ויש ללמוד מכאן אף לדין ביצה מגולגלת, שאף שאינה מבושלת כל צרכה, כיון שהיא ראויה לאכילה, יש בכך איסור חטאת (חידושי הר"ן).

שנינו במשנה, וְלֹא יַפְקִיעֶנָּה [לביצה] בְּסוּדָרִין, וְרַבִּי יוֹסִי מַתִּיר. והבינה עתה הגמרא שכשם שנחלקו לגבי בישול בסודר שחומם בשמש, כך יחלקו גם בבישול בשמש עצמה. שואלת הגמרא, וְהָא דִּתְנַן – ומה ששנינו במשנה להלן (קמו:), נוֹתְנִין [-מותר לתת] אֶת הַצּוֹנֵן בָּחַמָּה [-בשמש] בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ, לֵימָא – שמא נאמר שמשנה זו כרַבִּי יוֹסִי הִיא, המתיר לבשל בסודרים שהתחממו בשמש, והוא הדין כשהבישול בשמש עצמה, וְלָא רַבָּנָן – ואין זה כשיטת חכמים, האוסרים לבשל בסודרים שהתחממו מהשמש, וסברה הגמרא שהוא הדין לבישול בשמש עצמה, שייאסרו חכמים.

דוחה הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, בָּחַמָּה – לבשל בשמש עצמה, כֻּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּשָׁרֵי – לדברי הכל מותר, שלא אסרה תורה אלא דבר שהוא דרך בישול, ואין דרך לבשל בשמש. ואף חכמים לא גזרו בזה איסור, כיון שאין זה דומה לבישול באש, ולא יבואו בני אדם לטעות ביניהם, וזהו טעמה של המשנה להלן המתירה לבשל בשמש, וכדברי הכל נשנתה. ולבשל בְּתוֹלְדוֹת הָאוּר – ולבשל בחום של דבר שהתחמם על ידי האש, כגון הדין האמור ברישא של משנתנו, שצולה ביצה על ידי הנחתה בצד מיחם רותח, לאחר שהוסר מהאש, כֻּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר – לדברי הכל אסור, וזהו בישול ממש האסור מן התורה, וכמו שהתבאר לעיל שהעושה כן חייב חטאת. כִּי פְּלִיגִי – ומחלוקתם היא בדינו של המבשל בְּתוֹלְדוֹת חַמָּה – בדבר שהתחמם מהשמש, ואף שמן התורה ודאי אין בכך איסור, מכל מקום רַבָּנָן סָבְרִי – חכמים סוברים, גָּזְרִינַן תּוֹלְדוֹת חַמָּה אַטּוּ תּוֹלְדוֹת הָאוּר – גזרו חכמים איסור בבישול בדבר שהתחמם על ידי השמש, שמא יטעו ויבואו לבשל גם בדבר שהתחמם על ידי האש, שהרי אין החילוק שביניהם ניכר לעין, וְרַבִּי יוֹסִי סָבַר לָא גָּזְרִינַן, ולכן כשם שמותר לבשל בחום השמש מותר גם לבשל בדבר שהתחמם מהשמש. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּתַנָּא קַמָּא, שאסור לבשל בתולדות חמה.