מסכת שבת, פרק ג, שיעור 79

הגמרא מביאה ברייתות נוספות הדנות בהלכות השייכות לדיני רחיצה בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מִתְחַמֵּם אָדָם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, כאשר גופו עדיין יבש, וְאחר כך יוֹצֵא וּמִשְׁתַּטֵּף בְּצוֹנֵן, ואף שהמים הצוננים מתחממים מעט מחום גופו אין בכך איסור, לפי שאין כח בחום גופו לחמם את המים שעליו (מאירי), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁתַּטֵּף בַּצּוֹנֵן תחילה וְאחר כך יָבֹא וְיִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְשִׁיר את המַיִם שֶׁעָלָיו, וכיון שיש עליו מים פושרים הרי הוא נראה כמי שרחץ בחמין בשבת, באיסור.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מֵחֵם אָדָם אֲלֻנְטִית – רשאי אדם לחמם מגבת, וּמַנִּיחָה עַל גַּבֵּי מֵעַיִם בְּשַׁבָּת, דרך רפואה למי שחש במעיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא קוּמְקוּם שֶׁל חַמִּין וְיַנִּיחַ עַל גַּבֵּי מֵעַיִם בְּשַׁבָּת, כיון שיש לחשוש שמא ישפכו עליו המים ונמצא שהתרחץ במים חמים בשבת. מוסיפה הגמרא, וְדָבָר זֶה, להניח קומקום של מים חמים על הגוף, אָסוּר אֲפִילּוּ בִּימות החוֹל, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, שלפעמים המים רותחים, ואם ישפכו עליו יבא לידי סכנה.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מֵבִיא אָדָם בשבת קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, וְיַנִּיחֶנּוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ – אך לא באופן שעשוים המים להתחמם, שדבר זה אסור בשבת, אֶלָּא רק כְּדֵי שֶׁתָּפוּג צִנָּתָן – שתתבטל קרירותן, ויהיו פושרים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לא רק מים מותר להפשיר סמוך למדורה, אלא מְבִיאָה אִשָּׁה אפילו פַּךְ שֶׁל שֶׁמֶן, וּמַנִּיחָתוֹ בשבת כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְבַּשֵּׁל – לא באופן שעשוי השמן להתחמם ולהתבשל, שדבר זה אסור בשבת, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְפַּשֵּׁר – שיהא השמן פושר, והחידוש בכך הוא שהפשרתו של השמן אינה נחשבת 'בישול' האסור בשבת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אסור להניח פך של שמן סמוך למדורה, אף לא בכדי להפשירו, כיון שהפשרה זו נחשבת כבישול, אבל מכל מקום סָכָה אִשָּׁה יָדָהּ בְּשֶׁמֶן, וּמְחַמֶּמֶת את ידה כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה כדי שיופשר השמן מחום המדורה, וְסָכָה שמן מופשר זה לִבְנָהּ הקָטָן, וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לאיסור בישול, כיון שאין זה דרך בישול.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֶחָד מַיִם וְאֶחָד שֶׁמֶן – בין לגבי חימום מים ובין לגבי חימום שמן, שיעור החימום האסור בשבת שוה, אם יָד סוֹלֶדֶת בּוֹ – יד האדם הנוגעת בו נרתעת לאחוריה מחמת החום, אָסוּר, ואם אֵין יָד סוֹלֶדֶת בּוֹ, מֻתָּר. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – מה הוא השיעור של 'יָד סוֹלֶדֶת בּוֹ', והרי אין בזה כלל קבוע, יש אדם שידו נרתעת מחום מועט, ויש שאינה נרתעת אלא מחום מרובה. אָמַר רַחְבָה, כָּל ששיעור חומו הוא שֶׁכְּרֵיסוֹ שֶׁל תִּינוֹק נִכְוֵית מִמֶּנּוּ, זהו בישול האסור בשבת.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי, פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי אַחַר רַבִּי לְבֵית הַמֶּרְחָץ בשבת, ואותו מרחץ היה בחמי טבריה, שלא גזרו עליהם איסור בשבת, וכמו שהתבאר לעיל, וּבִקַּשְׁתִּי לְהַנִּיחַ פַּךְ שֶׁל שֶׁמֶן בָּאַמְבַּטִי, שבה מתחממים המים מהאש, כדי לחמם את השמן. וְאָמַר לִי רבי, טוֹל בִּכְלִי שֵׁנִי – טול מים מהמרחץ והניחם בכלי אחר, כדי שיתקררו מעט, וְתֵן את פך השמן בתוך המים שבכלי השני, להפשירו. אומרת הגמרא, שְׁמַע מִינָהּ תְּלַת – יש ללמוד ממעשה זה שלשה דינים. א. שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מכך ששֶׁמֶן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, ולכן אסר עליו להניח את פך השמן על גבי המרחץ ממש. ב. וּשְׁמַע מִינָהּ שכְּלִי שֵׁנִי אֵינוֹ מְבַשֵּׁל, ולכן התיר לו להניח את השמן במים שבכלי שני. ג. וּשְׁמַע מִינָהּ, הֶפְשֵׁירוֹ לֹא זֶהוּ בִּשּׁוּלוֹ – הפשרת השמן אינה נחשבת כ'בישול', ולכן התיר לו להפשיר את השמן בכלי שני.