מסכת שבת, פרק ד, שיעור 101

טָמַן וְכִסָּה בְּדָבָר שֶׁאֵין נִּיטָּל בְּשַׁבָּת, אוֹ שֶׁטָמַן בְּדָבָר שֶׁנִיטָּל בשבת וְכִסָּה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נִיטָּל, ונמצא שאינו יכול ליטול את הקדירה בלי להסיר את הכיסוי, שהוא מוקצה, הדין הוא כך, אִם מְגוּלֶּה מִקְצָתוֹ – אם מקצת ממכסה הקדירה עצמו מגולה ואינו מוסתר בכיסוי שהטמין בו, נוֹטֵל, על ידי שמסיר את מכסה הקדירה וממילא נופל הכיסוי המוקצה, והרי זה טלטול מן הצד המותר, וּמַחֲזִיר את הקדירה למקומה. וְאִם לָאו – אך אם אין מכסה הקדירה גלוי אפילו במקצת, אלא כולו מכוסה בכיסוי המוקצה, אֵינוֹ נוֹטֵל וּמַחֲזִיר.

הברייתא מביאה עתה את טעמו של רבי יהודה, האומר במשנתינו שאסור לטמון בנעורת של פשתן דקה, ומותר בגסה: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נְעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה הֲרֵי הִיא כְּזֶבֶל, שהוא מוסיף הבל, וכשם שאין טומנים בזבל, כמבואר במשנה לעיל, כך אין טומנים בנעורת של פשתן דקה.

מביאה הברייתא דין נוסף בענין שמירת חום ללא הטמנה ממש: מַנִּיחִין – מותר להניח בשבת מֵיחַם של נחושת מלא במים חמים עַל גַּבֵּי מֵיחַם העומד על האש (חידושי הר"ן), וְטָח אֶת פִּיהֶם של שני המיחמים בְּבָצֵק, כדי שישתמר החום בתוכם, וְלֹא באופן שהעליון קר ומעמידו על גב התחתון בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ המים שבמיחם עליון, אֶלָּא שהם כבר חמים, ומעמידם שם בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ מְשׁוּמָּרִין – שישתמר החום שבהם. והטעם לכך, כיון שלא גזרו איסור אלא להטמין בדבר המוסיף הבל, אבל להניחם זה על גב זה ללא הטמנה, מותר.

מביאה הברייתא נידון נוסף: וּכְשֵׁם שֶׁאֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין, כָּךְ אֵין טוֹמְנִין אֶת הַצּוֹנֵן כדי שישאר קר ולא יתחמם. אמנם רַבִּי הִתִּיר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן.

אגב הדין האחרון, של הטמנת צונן, מביאה הברייתא דין שאינו שייך לדיני הטמנה אלא לדיני צינון משקה או מאכל: וְאֵין מְרַסְּקִין אֶת הַבָּרָד וְאֶת הַשֶּׁלֶג בְּשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיָּזוּבוּ מֵימָיו, כיון שהוא נחשב כ'מוליד' את המים, והרי זה דומה לעשיית מלאכה, שנוצר דבר חדש על ידי מעשיו. אֲבָל נוֹתֵן הוּא את השלג או את הברד בְּתוֹךְ הַכּוֹס של המשקה אוֹ בְּתוֹךְ הַקְּעָרָה של המאכל, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לאיסור, כיון שאין ניכרים המים החדשים בפני עצמם, ואין זה נראה כמוליד.

הדרן עלך במה טומנין