מסכת שבת, פרק ד, שיעור 98

ברייתא נוספת בענין שימוש בחול בשבת: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, בַּכָל חָפִין אֶת הַכֵּלִים – מותר לשפשף ולנקות את הכלים בכל דבר, חוּץ מִלנקות כְּלֵי כֶּסֶף בְּגַרְתָּקוֹן – מין עפר הנמצא בחביות של יין, והוא מגרד שכבה דקה מכלי הכסף, ועובר בזה על מלאכת 'ממחק' [שעניינה החלקת דבר, כגון החלקת עור הבהמה מהשיער שבו], האסורה בשבת. מדייקת מכך הגמרא, הָא – אבל בנֶתֶר וְחוֹל, מוּתָּר לנקות כלי כסף, ואין זה מוקצה, והיינו באופן שהתבאר לעיל, שייחד את החול לשימושו מערב שבת.

הגמרא מביאה דינים נוספים בענין השימוש בעפר בשבת: אָמַר רַב יְהוּדָה, עָפָר לְבִינְתָא – עפר של לבינים כתושות, שָׁרִי – מותר, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, לְמִימְשָׁא בֵּיהּ יְדֵיהּ – מותר לשפשף ולנקות בו את ידיו, ואין חוששים שישיר שיער, כיון שאין הוא משיר בהכרח. אָמַר רַב יוֹסֵף, כּוּסְפָּא דְּיַסְמִין – פסולת של שומשמין, שָׁרִי – מותר להשתמש בו בשבת לניקוי הידים ואין חוששים להשרת שיער. אָמַר רָבָא, עָפָר של שחיקת פִּלְפְּלִין, שָׁרִי – מותר בשבת, וכמו שהתבאר. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, 'בַּרְדָא' שָׁרִי – מותר בשבת. מבררת הגמרא, מַאי – מה הוא בַּרְדָא. ומבארת הגמרא, אָמַר רַב יוֹסֵף, ברדא מורכב משלשה מינים, תִּילְתָּא אוֹהֳלָא – שליש של מין בשמים הקרוי 'אהל', וְתִילְתָּא אַסָּא – שליש של הדס, וְתִילְתָּא – ושליש של סִיגְלֵי. רַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף אָמַר, כָּל הֵיכָא דְּלֵיכָּא רוּבָּא אוֹהֳלָא – בכל אופן שאין רוב התערובת של 'אהל', שַׁפִּיר דָּמֵי – מותר להשתמש בו, כיון שאינו משיר בודאי, אבל אם הרוב הוא של 'אהל', ודאי משיר הוא שערות, ואסור.

בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת – שאלו בני הישיבה את רב ששת, מַהוּ לִפְצוֹעַ – האם מותר לשבור זֵיתִים בְּשַׁבָּת, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, לְמִימְשָׁא בֵּיהּ יְדֵיהּ – שעושה כן כדי לשפשף בשברי הזיתים את ידיו, ולנקותם. אָמַר – השיב רב ששת, וְכִי בְּיום חוֹל מִי הִתִּירוֹ, והדבר אסור אף בימות החול. ומבארת הגמרא, קָסָבַר – סברתו של רב ששת לאסור, היא מִשּׁוּם הֶפְסֵד אוֹכְלִין, שהרי זיתים אלו שוב לא יהיו ראויים לאכילה, ואסור לגרום הפסד למאכלים שלא לצורך, וכאן הרי יכול לנקות ידיו בדברים אחרים, שאינם ראויים לאכילה.

שנינו במשנה לענין קדרה שטמנה בגיזי צמר הנתונים בתוך קופה, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, קוּפָּה, מַטָּה עַל צִדָּהּ, וְנוֹטֵל את המאכלים מתוך הקדירה בלא להוציאה ממקומה, וחכמים אומרים, נוטל ומחזיר.

הגמרא מבארת את מחלוקתם: אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַבִּי חִיָּיא, אָמַר רַב, הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם נִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָא, ונפלו בתוכה גיזי צמר, שֶׁאָסוּר לְהַחֲזִיר את הקדירה לשם, כיון שבהחזרה זו הוא מזיז את הגיזים לכאן ולכאן, והרי הם מוקצה. וּבְחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תִּתְקַלְקֵל הַגּוּמָא קָא מִיפַּלְגִי – ונחלקו רבי אלעזר בן עזריה וחכמים האם יש לחשוש שמא כשיוציא את הקדירה תתקלקל הגומא, רַבִּי אֶלְעָזָר בן עזריה סָבַר, חוֹשְׁשִׁין שמא תתקלקל הגומא ויבא להחזיר ויטלטל את הגיזים, ולכן לכתחילה אין מוציאים כלל את הקדירה, אלא מטים. וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים סוברים שאֵין חוֹשְׁשִׁין לכך, ולכן רשאי להוציא את הקדירה, ואם לא התקלקלה הגומא יכול להחזיר. פוסק הרי"ף את ההלכה: וַהֲלָכָה כְּרַבָּנָן.