מסכת שבת, פרק ו, שיעור 119

הסוגיא שלפנינו עוסקת בדיני יציאה בשבת עם קמיע המועיל למחלות שונות, ומחלקת בין 'קמיע מומחה' שכבר הוכח שהוא מרפא, לבין 'קמיע שאינו מומחה'. והצלחתו של קמיע בריפוי יכולה להיות מחמת כמה סיבות: א. מחמת מומחיות הקמיע עצמו, שהלחש הכתוב בו מועיל. ב. מחמת האדם הכותב את הקמיע, שמזלו גורם להצלחת הקמיעות. ג. מחמת החולה שכתבו עבורו את הקמיע, שמזלו מושפע מכתיבת קמיעות. בסוגיא יבואר איך מוכיחים כל אחת מ'מומחיות' אלו, וכן כיצד הדין במקום שיש ספק מה גרם לריפוי.

עוד שנינו במשנה, וְלֹא יצא האדם בִּתְפִלִּין וְלֹא בְּקָמֵיעַ שאינו מומחה. הגמרא מבררת מהו קמיע מומחה שיוצאים בו: אָמַר רַב פָּפָּא, לֹא תֵּימָא – אל תאמר בביאור משנתנו, שאסור לצאת בקמיע עַד דְּאִיתְמַחֵי גַּבְרָא – עד שהאדם שכתבה יהיה מומחה בכתיבת קמיעות שהועילו, והיינו שכתב שלש מיני קמיעות, לשלשה מיני מחלות, והועילו, וְגם אִיתְמַחֵי קָמֵיעַ – ואף הקמיע המסוים הזה יהיה מומחה, שריפא שלשה בני אדם, אֶלָּא כֵּיוָן דְּאִיתְמַחֵי גַּבְרָא – מאחר והאדם שכתב קמיע זה הומחה כמי שקמיעותיו מרפאות, אַף עַל גַּב דְּלֹא אִיתְמַחֵי קְמֵיעָא – אף שהקמיע המסוים הזה עדיין לא הוכח שמרפא, מותר לצאת בו בשבת. וכל שכן אם הקמיע הזה הומחה לרפא שלש פעמים, אף שהאדם לא התמחה בכך, שמותר לצאת בו.

מסייעת לכך הגמרא מלשון משנתנו, דַּיְקָא נַמִּי – מדוקדק כן אף מלשון המשנה, דְּקָתָנֵי 'וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמֻּמְחֶה', הרי שהדבר תלוי שכתיבת הקמיע נעשתה על ידי מומחה, וְלֹא קָתָּנֵי 'בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה', שאז היתה המשמעות שהקמיע עצמו צריך להיות מומחה. אומרת הגמרא, שְׁמַע מִינָהּ – אכן יש ללמוד כן מדיוק לשון משנתנו.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵיזֶהוּ קָמֵיעַ מֻמְחֶה, כָּל שֶׁרִפָּא פעם אחת, וְשִׁינָּה וְשִׁלֵּשׁ – וחזר וריפא בשניה ובשלישית. אֶחָד – בין קָמֵיעַ שֶׁל כְּתַב, וְאֶחָד קָמֵיעַ שֶׁל עִקָּרִין – של מיני סממנים שתולים לחולה. אֶחָד – בין חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, וְאֶחָד חוֹלֶה שֶּׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה. מותרים לצאת בו, מוסיפה הברייתא, וְלֹא שֶׁנִּכְפָּה – לא רק למי שכבר נכפה מותר לצאת בקמיע, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִכְפֶּה – גם מי שעדיין לא נכפה אלא כיון שהוא בא ממשפחת נכפים, וחושש שמא גם הוא יחלה בזה מותר לו לצאת בקמיע כדי שלא יחלה. וְיִקְשֹׁר וְיַתִּיר את הקמיע אֲפִילוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשְׁרֶנּוּ לקמיע בְּשִׁיר – צמיד וּבְטַבַּעַת וְיֵצֵא בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, שנראה כאילו מוציאו בתורת תכשיט, ובאמת ההיתר הוא להוציאו משום רפואה.

מקשה הגמרא, מלשון הברייתא שקמיע מומחה הוא 'שריפא ושנה ושילש' משמע שאף אם אותו אדם התרפא על ידו שלש פעמים נחשב הוא כקמיע מומחה, ואין צורך שירפא שלשה אנשים שונים, וְהַתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא הגדרה שונה ל'קמיע מומחה', אֵיזֶהוּ קָמֵיעַ מֻמְחֶה, כָּל שֶׁרִפָּא שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד, משמע שיש צורך שיתרפאו על ידו שלשה אנשים דווקא, ולא די בכך שאדם אחד התרפא על ידו שלש פעמים.

מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, הָא – הברייתא השניה, שמבואר בה שיש צורך שיתרפאו בקמיע שלשה בני אדם, לְאִתְמַחוּיֵי גַּבְרָא – מבארת את האופן שבו נעשה האדם עצמו מומחה, וזהו רק כשריפא שלשה בני אדם משלש מחלות שונות, בשלש קמעות, ואז הוא מוחזק שכל קמיע שיכתוב ייחשב כמומחה. וְהָא – הברייתא הראשונה, שמבואר בה שדי בכך שאותו אדם התרפא שלש פעמים, היינו לְאִתְמַחוּיֵי קָמֵיעַ – להמחות את הקמיע המסוים הזה, שכל אדם החולה במחלה זו ולובשו יהא רשאי לצאת בו, ולענין זה די בכך שהתמחה הקמיע הזה לרפא את האדם שלש פעמים, ואף שהיה זה אותו אדם.