מסכת שבת, פרק ו, שיעור 121

שנינו במשנה, וְלֹא יצא האדם בְּשִׁרְיוֹן וְלֹא בְּקַסְדָּא וְלֹא בְּמַגָּפַיִם. מפרשת הגמרא, 'שִׁרְיוֹן', היינו זַרְדָא, כלומר שריון של מתכת שלובשים במלחמה ומכסה את הגוף. 'קַסְדָא', אָמַר רַב, סְגוֹרְתָא, וְנִקְרֵאת בִּלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל 'בֵּיצָה', וְהוּא כּוֹבַע שֶׁבַּמִּקְרָא דִּכְתִיב לגבי גלית (שמואל א' יז ה) 'וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ'. 'מַגָּפַיִם', אָמַר רַבָּהּ בַּר רַב הוּנָא, 'פֻּזְמַקֵי', פֵּירוּשׁ, מוֹקֵי דְּעָבְדִי לְהוּ מִבַּרְזְלָא אוֹ מִנְּחָשָׁא – כיסוי לרגליים העשוי מברזל או נחושת, וְלֵית לְהוּ גַּיוּתָא דְּכַרְעָא – ואין להם את החלק התחתון שהולכים עליו, אלא מגינים על החלק העליון של הרגל.

משנה

במשנה לעיל הובאו תכשיטי אשה שונים שאסרו חכמים לצאת בהם, אך אם יצאה בהם אינה חייבת חטאת. משנתנו מביאה את אותם דברים שאסור מן התורה לצאת בהם, ואם יצאה חייבת חטאת: לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה לרשות הרבים בְּמַחַט נְקוּבָה – מחט העשויה לתפירה [שיש בה נקב להשחלת החוט], וְלֹא בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם, שהיא מיוחדת לאנשים, ולגבי אשה המוציאה אותה נחשבת היא כמשא. וְלֹא בְּכוּלְיָר וְלֹא בְּכוֹבֶלֶת, ובגמרא יבואר מה הם. וְלֹא בִּצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן – כלי קטן שיש בו שמן אפרסמון, לריח טוב, וְאִם יָצְאתָה באחד מדברים אלו לרשות הרבים, חַיֶּבֶת חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן, שאין הם נחשבים משא, ומכל מקום מדרבנן אסורה לצאת בהם, כפי שאסרו לצאת בתכשיטים אחרים, מחשש שתשלפם כדי להראותם לחברותיה, ותטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים.

גמרא

שנינו במשנה, לא תצא אשה במחט נקובה, ולא בטבעת שיש עליה חותם, ואם יצאה חייבת חטאת. מבארת הגמרא את דינו של האיש: אָמַר עוּלָא, וְחִלוּפֵיהֶן בְּאִישׁ – לגבי איש הדינים הפוכים, מבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, אִם יָצָא הָאִישׁ בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה, וּבְטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, שהם תכשיטים לאשה [וכמו שהתבאר במשנה לעיל], חַיָּב חַטָּאת [והיינו אף באופן שהוציאם דרך לבישה, וכטעם שיבואר להלן, אבל אם הוציאם בידו פשוט שחייב חטאת, בכל דבר שיוציא]. וְאִם יָצָא בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם, שזהו כעין תכשיט עבורו, וּבְמַחַט נְקוּבָה המשמשת לתפירה, שאין דרכו להוציאה כלל כשהיא תחובה בבגדו, והרי זו הוצאה שלא כדרך המוציאים, פָּטוּר מחטאת, אֲבָל אָסוּר מדרבנן, מחשש שיבא לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים. וְהָכֵין הוּא מַסְקָנָא דִּשְׁמַעְתָּא – וכך היא מסקנת הסוגיא [ואף בדברים אלו, אם הוציאם בידו, חייב חטאת].

עתה מבאר הרי"ף מדוע אשה חייבת על הוצאת טבעת שיש בה חותם, אף שזהו כלי המיוחד לאיש, ואין דרך אשה לצאת בה באצבעה. וכן מדוע איש חייב על הוצאת טבעת שאין עליה חותם כשהיא באצבעו, אף שהוא תכשיט המיוחד לאשה: וְלָאו הוֹצָאָה כִּלְאַחַר יָד הוּא – אין הוצאה זו נחשבת כהוצאה שלא כדרך, שפטורים עליה, והטעם לכך, דְּכֵיוָן שֶׁפְּעָמִים קורה שֶׁאָדָם נוֹתֵן לְאִשְׁתּוֹ בְּיום חֹל טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם כדי לְהוֹלִיכָהּ לְקוּפְסָא, וְהאשה מַנִּיחֲתָהּ בְּיָדָהּ [-על אצבעה] עַד שֶׁמַּגַּעַת לַקּוּפְסָא, נִמְצֵאת דֶּרֶךְ הוֹצָאָתָהּ בְּכָךְ, וְהוצאת טבעת זו על ידי האשה אֵינָהּ כִּלְאַחַר יָד. וּכמו כן פְּעָמִים נַמִּי – גם קורה לפעמים שֶׁהָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת לְבַעֲלָהּ בְּחֹל טַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם כדי לְהוֹלִיכָהּ אֵצֶל הָאֻמָּן, וּמַנִּיחָהּ האיש בְּאֶצְבָּעוֹ עַד שֶׁמּוֹלִיכָהּ לָאֻמָּן, וְנִמְצָא דֶּרֶךְ הוֹצָאָתוֹ בְּכָךְ בְּחֹל. וְכֵיוָן שֶׁדֶּרֶךְ הוֹצָאָתוֹ בְּחֹל בְּאֶצְבָּעוֹ בְּכָךְ, אִם יָצָא בָּהּ בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת, כיון שזו הוצאה כדרך המוציאים.