מסכת שבת, פרק יח, שיעור 191

הגמרא מביאה ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין מַתְחִילִין בְּאוֹצָר תְּחִלָּה, והיינו כביאור רב חסדא לעיל במשנה, שאם לא התחילו לפנות את האוצר מערב שבת הרי הקופות שבו מוקצה, ואסור לפנותן בשבת, אֲבָל עוֹשֶׂה בּוֹ שְׁבִיל בְּרַגְלוֹ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס וְיֵצֵא בּוֹ. והבינה הגמרא שמותר לעשות שביל על ידי הרגל, ומחמת כן תמהה הגמרא, שְׁבִיל – וכי מותר לעשות שביל, וְהָא אֲמַרְתְּ רֵישָׁא אֵין מַתְחִילִין – והרי אמר התנא ברישא של הברייתא שאין מתחילין בפינוי האוצר, משום שהוא מוקצה, והיאך הותר לעשות בו שביל, ואף שעושה כן ברגלו. מתרצת הגמרא, הָכִי קָאָמַר – כך היא כוונת התנא של הברייתא, עוֹשֶׂה בּוֹ שְׁבִיל בְּרַגְלוֹ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ, כלומר, אינו עושה את השביל בדרך פינוי המוקצה ברגל, אלא דרך הליכתו, ודבר זה מותר (עפ"י החזון איש מז, יג).

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, תְּבוּאָה צְבוּרָה, שניכר שייחדו אותה לשמירה באוצר, כָּל זְמַן שֶׁמַּתְחִילִין להשתמש בָּהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ בְּשַׁבָּת, וְאִם לָאו – אם לא התחילו להשתמש בה קודם השבת, הרי היא מוקצה, אָסוּר לְטַלְטְלָהּ בְּשַׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וְרַבִּי אָחָא מַתִּיר. תמהה הגמרא, איך ניתן לומר שרבי שמעון הוא האוסר, והרי כְּלַפֵּי לְיָיא – השיטות הן הפוכות, שרבי שמעון הוא המתיר מוקצה. מתרצת הגמרא, אכן יש לשנות את הגירסא, אֵימָא – ויש לומר כך בלשון הברייתא, אם לא התחילו להשתמש בה קודם השבת אסור לטלטלה בשבת, דִּבְרֵי רַבִּי אָחָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

הגמרא מבארת עתה מהו שיעור 'תבואה צבורה' לענין זה: תָּאנָא – שנינו בברייתא, כַּמָּה שִׁיעוּר תְּבוּאָה צְבוּרָה, לֶתֶךְ – חצי כור, כיון שבשיעור כזה ניכר שכוונת האדם להכניס את התבואה לאוצר.

התבאר במשנה שמותר לפנות 'ארבע וחמש קופות', וביאר רב חסדא לעיל שכוונת המשנה בדווקא, שאם יש חמש קופות מותר להוציא ארבע, ואם יש יותר, מותר להוציא רק חמש. הגמרא דנה עתה בענין זה: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, הַנֵּי אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קֻפּוֹת דְּקָאַמְרִינָן – מה שאמרו במשנה שמותר לפנות ארבע או חמש קופות, אַף עַל גַב דְּאִית לֵיהּ אוֹרְחִין טוּבָא – היינו אפילו אם יש לו אורחים רבים והוא צריך לפנות יותר מארבע וחמש קופות, לא התירו לו זאת, אוֹ דִּלְמָא – או שמא הַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין, שאפילו לאדם בודד מותר לפנות עבור עצמו ארבע וחמש קופות, ואם יש לו אורחים רבים רשאי לפנות עוד, עד שיעור זה של חמש קופות לכל אדם.

ממשיכה הגמרא ומסתפקת, וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר – אם תפשוט את הספק הקודם, ותאמר שהַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין, וכנגד כל אדם מותר לפנות חמש קופות, יש להמשיך ולהסתפק ספק נוסף: חַד גַבְרָא מְפַנֵּי לְכוּלְהוּ – האם מותר לאדם אחד לפנות את כל הקופות לצורך כל האורחים, אוֹ דִּלְמָא כָּל חַד וְחַד מְפַנֵּי לְנַפְשֵׁיהּ – או שמא נאמר שכל אחד מהם צריך לפנות לעצמו, כדי שלא יטרח אדם אחד טירחא מרובה.

וּפַשְׁטִינָן לַהּ – ופשטה הגמרא את הספק הראשון, ואמרה שהַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין, ואם יש לו אורחים מרובים רשאי לפנות יותר מארבע וחמש קופות. אֲבָל את הספק השני, אִי כָּל חַד וְחַד מְפַנֵּי לְנַפְשֵׁיהּ – האם כל אחד צריך לפנות לצורך עצמו, או שאחד מהם יכול לפנות עבור כולם, לֹּא אִיפְּשִׁיטָא – לא פשטנו ספק זה. וְכֵיוָן דְּאִיסּוּרָא הוּא – וכיון שזהו ספק בענין השייך לאיסורים, עָבְדִינַן לְחוּמְרָא – יש להחמיר בזה [צריך עיון, שהרי זהו ספק באיסור דרבנן, שיש להקל בו (שפת אמת)], [וְכָל חָד וְחַד מְפַנֵּיהּ לְנַפְשֵׁיהּ – וכל אחד מהאורחים מפנה לעצמו, ולא יפנה אחד עבור כולם].

שנינו במשנה, 'מפנין ארבע וחמש קופות וכו' מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וכו' ומפני ביטול בית המדרש'. מדייקת הגמרא, היתר זה של טירחא מרובה הוא דַּוְקָא מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים, וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, דְמִצְוָה נִינְהוּ – כיון שאלו הם צורכי מצוה, ומוכיחה הגמרא שאלו הם דברי מצוה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים כְּהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, ודייק כן ממשנתנו, דְּקָתָּנֵי – ששנינו בה 'מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ', הרי שהשוותה המשנה את הכנסת האורחים לקיום בית המדרש. וְרַב דִּימִי אָמַר, גדולה הכנסת אורחים יוֹתֵר מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וגם הוא דייק כן ממשנתנו, דְּקָתָּנֵי 'מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין' וַהֲדַר תָּנֵי – ורק אחר כך שנינו 'וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ', ומכך שהקדים התנא את הכנסת האורחים מוכח שזו מצוה חשובה יותר, ועל כל פנים מוכח ששני דברים אלו הם מצוות, ויש לדייק שדווקא עבורם התירה המשנה לטרוח, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּמָקוֹם מִצְוָה, לֹא – אסור לפנות קופות מהאוצר, מחמת שיש בכך טירחא מרובה.

אגב האמור לעיל, בענין חשיבות הכנסת אורחים, מביאה הגמרא מימרות שונות בענין זה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין יותר מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר אצל אברהם אבינו (בראשית יח ג) 'וַיֹּאמֶר, ה', אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וגו' אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ', הרי שהשרה הקדוש ברוך הוא את שכינתו על אברהם אבינו ודיבר עמו, והניח אברהם אבינו את הקבלת פני שכינה והלך לקבל אורחים [ומחמת כן הוצרך לבקש מה' שלא יסלק שכינתו ממנו עד שיסיים לקבל את אורחיו].