מסכת שבת, פרק יח, שיעור 193

שנינו במשנה, רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל לעורבים. אָמַר אַבַּיֵּי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְרַבִּי עֲקִיבָא, כּוּלְהוּ סְבִירָא לְהוּ – כל התנאים הללו סוברים שאנו אומרים לענין הלכה שֶׁ'כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵן', ומבארת הגמרא היכן מצאנו שכך סוברים אותם תנאים, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הָא דַּאֲמָרָן – מבואר כן בדין זה ששנינו במשנתנו, שהלוף אינו מוקצה מחמת שהוא מאכל עורבים, ואף שאין דרך סתם בני אדם לגדל עורבים, כל ישראל בני מלכים הם, וראויים לגדל עורבים, כדרך שנוהגים המלכים והשרים. רַבִּי שִׁמְעוֹן סובר כן, דִּתְנַן – שכך שנינו במשנה לעיל (פרק ארבעה עשר), בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶורֶד עַל גַּבֵּי מַכּוֹתֵיהֶן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא סוברים כן, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא (ב"מ קי"ג:), הֲרֵי שֶׁהָיוּ נוֹשִׁין בּוֹ, באדם, אֶלֶף זוּז, וְהָיְתָה לוֹ אִצְטְלָא בַּת מֵאָה מָנֶה – בגד יקר השוה עשרת אלפים זוז, מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ – גובים אותה ממנו ונותנים אותה כפרעון לנושים בו, וּמַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ אִצְטְלָא הָרְאוּיָה לוֹ, וְתָאנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – ושנו בבית מדרשו של רבי ישמעאל, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא נחלקו על דין זה ואָמְרוּ, כָּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִן לְאוֹתָהּ אִצְטְלָא, בת מאה מנה, ואין נוטלים אותה ממנו.

מסיים הרי"ף נידון זה: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו לענין הלכה, דְּכָל כִּי הַאי גַּוְונָא – שכל מקום כעין זה, שאמרה הגמרא על כמה תנאים הסוברים דבר אחד, שִׁיטָה הִיא – שיטת יחיד היא, וחכמים חולקים על כך בכל אותם מקומות, וְלֵית הִלְכְתָא כְּחַד מִינַיְיהוּ – ואין הלכה כאחד התנאים הללו, בנידון זה.

(ואין מטלטלין את החרדל דקיימא לן בהא כסתם משנה).

משנה

משנתנו מבארת את דינם של מאכלים הראויים לבעלי חיים, ואגב כך מביאה דינים נוספים השייכים להנהגה עם בעלי חיים בשבת: חֲבִילֵי קַשׁ, וַחֲבִילֵי עֵצִים, וַחֲבִילֵי זְרָדִין, שמן הסתם עומדים להסקה ולא למאכל בהמה, אִם הִתְקִינָן – הזמינם וייחדם מערב שבת לְצורך מַאֲכַל בְּהֵמָה, מְטַלְטְלִין אוֹתָם בשבת. וְאִם לָאו, הרי הם מוקצה ואֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָם. כּוֹפִין – מותר להפוך אֶת הַסַּל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, כדי שֶׁיַּעֲלוּ וְיֵרְדוּ על גביו, כעין מדרגה, ואף שבעלי חיים מוקצה הם, ובשעה שהם עומדים על הסל אסור הוא בטלטול, ואסור 'לבטל כלי מהיכנו', כלומר, לגרום שיהא אסור לטלטלו, מכל מקום כיון שלאחר שיירדו ממנו יהא מותר לטלטלו, מותר להניחו בפניהם.

תַּרְנְגֹלֶת שֶׁבָּרְחָה מבית האדם לרשות הרבים, אסור לטלטלה משם לתוך הבית, אלא דּוֹחִין אוֹתָהּ מאחוריה עַד שֶׁתִּכָּנֵס מעצמה. מְדַדִּין [-מסייעים בהליכתם] עֲגָלִים וּסְיָיחִים ברשות הרבים, וְאִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ, כגון שאוחזת בידיו מאחוריו שלא יפול, והוא מנענע רגליו והולך. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בביאור דברי חכמים, אֵימָתַי – באיזה אופן מותר הדבר, בִּזְמַן שֶׁנוֹטֵל רגל אַחַת וּמַנִּיחַ רגל אֶחָת, שאז נחשב הוא כהולך בעצמו, אֲבָל אִם הָיָה גוֹרֵר, אָסוּר, שהרי אמו היא הגוררתו ומטלטלת אותו.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִים, בִּזְמַן שֶׁהִתְקִינָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, מְטַלְטְלִין אוֹתָן. וְאִם לָאו, הרי הם עומדים מן הסתם להסקה, ואֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חֲבִילָה הַנִּטֶלֶת בְּיָדוֹ אַחַת של האדם, מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ, אך חבילה הניטלת בִּשְׁתֵּי יָדָיו, אף שהוכנה למאכל בהמה, אָסוּר לְטַלְטְלָהּ, מאחר ויש בכך טירחא יתירה, האסורה בשבת.

חֲבִילֵי סִיאָה וְאֵזוֹב וְקוֹרָנִית [-מיני צמחים, ולהלן יבואר מה טיבם], אִם הִכְנִיסָן לְצורך מַאֲכַל בְּהֵמָה, אינם מוקצה ומִסְתַּפֵּק מֵהֶן – רשאי להשתמש בהן בְּשַׁבָּת, וְאִם הִכְנִיסָן לְצורך עֵצִים – לייבשם, כדי שישמשו להסקה, הרי הם מוקצה ואֵין מִסְתַּפֵּק מֵהֶן בַּשַּׁבָּת. וּבאופן שהכניסן למאכל בהמה ואינם מוקצה, קוֹטֵם – רשאי האדם לחתוך מהם וְאוֹכֵל בעצמו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְטוֹם בִּכְלִי, מחשש שיבא לחתוך דק דק, והדבר אסור משום טוחן. וְאם רצונו לאכול את הזרע שבתוך התרמילים, מוֹלֵל את התרמיל וְאוֹכֵל, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִמְלוֹל (בידיו) [בְּכֵלִים] הַרְבֵּה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹלֵל רק בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו, ולא בכל היד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִמְלוֹל בְּיָדוֹ הַרְבֵּה, כְּדֶּרֶךְ שֶׁהוּא מוֹלֵל בְּחוֹל. וְכֵן הדין בַּאֲמִינְתָּא, וְכֵן בְּפֵיגָם, וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי תַּבְלִין.