מסכת שבת, פרק יט, ו – פרק כ, א

משנה ו: אֵלּוּ הֵן צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רֹב הָעֲטָרָה וְאֵינוֹ אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה וְאִם הָיָה בַעַל בָּשָׂר מְתַקְּנוֹ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן מָל וְלֹא פָרַע אֶת הַמִּילָה כְּאִלּוּ לֹא מָל:
משנה ו: אחר שהתבאר שעיקר מצוות מילה בזמנה דוחה את השבת, מבארת משנתנו אילו חלקים ממעשה המילה דוחים את השבת:
אֵלּוּ הֵן צִיצִין – חוטי עור של הערלה הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה, שאם אינו מתקנם הרי זה כאילו לא מל, ומותר לתקנם אפילו בשבת, גם אם כבר סילק ידו מהמילה, בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רֹב הָעֲטָרָה – אם נשאר מעור הערלה בשיעור שמכסה את רוב היקף או רוב גובה העטרה, וְאם לא הסירו עור זה, והילד הוא כהן, אֵינוֹ אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, כדין כהן שאינו מהול [אמנם ציצין שאינם מעכבים את המילה, אף שיש לתקנם, מכל מקום בשבת עצמה לאחר שסילק ידו מהמילה, אסור לחזור ולתקנם].
וְאִם הָיָה הנימול בַעַל בָּשָׂר, ואף אחרי המילה גדל העור ונראה כאילו הוא מכסה את רוב העטרה, מְתַקְּנוֹ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן, שלא ייראה כאינו מהול [אך מעיקר דין התורה כיון שנימול כדין פעם אחת, אין צריך לחזור ולמולו].
מָל וְלֹא פָרַע אֶת עור הַמִּילָה, כְּאִלּוּ לֹא מָל כלל, וצריך לחזור ולמול כדין.
פרק כ, משנה א: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר תּוֹלִין אֶת הַמְשַׁמֶּרֶת בְּיוֹם טוֹב וְנוֹתְנִין לַתְּלוּיָה בַּשַּׁבָּת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין תּוֹלִין אֶת הַמְשַׁמֶּרֶת בְּיוֹם טוֹב וְאֵין נוֹתְנִין לַתְּלוּיָה בַּשַּׁבָּת אֲבָל נוֹתְנִין לַתְּלוּיָה בְּיוֹם טוֹב:
משנה א: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תּוֹלִין אֶת הַמְשַׁמֶּרֶת – המסננת על גבי הכלי בְּיוֹם טוֹב, כדי לסנן את היין מהשמרים המעורבים בו, ואף שיש בכך משום עשיית אהל עראי, סובר רבי אליעזר שמכשירי אוכל נפש דוחים את יום טוב, אף שהיה ניתן לעשותם מערב יום טוב, וְנוֹתְנִין לַתְּלוּיָה בַּשַּׁבָּת – ואם היתה המסננת תלויה על גבי הכלי מערב שבת, מותר לתת לתוכה יין בשבת, להסתנן, כיון שאין דרך ברירה בכך [אבל לתלות בשבת אסור, משום עשיית אהל עראי]. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין תּוֹלִין אֶת הַמְשַׁמֶּרֶת בְּיוֹם טוֹב, כיון שיש בכך משום עשיית אהל עראי, והרי זה 'עובדין דחול' [-הנהגה הנראית כהנהגת יום חול] האסורה ביום טוב, וְאֵין נוֹתְנִין יין לַמשמרת התְּלוּיָה בַּשַּׁבָּת, כיון שיש בכך משום תולדת מלאכת בורר, אֲבָל נוֹתְנִין לַמשמרת התְּלוּיָה בְּיוֹם טוֹב, שהרי זה צורך אוכל נפש, המותר ביום טוב.