מסכת שבת, פרק יט, שיעור 203

עתה חוזרת הגמרא לבאר את דברי הברייתא שהובאו לעיל בענין ספק מילה: אָמַר מַר – שנינו בברייתא, 'וְלֹא סָפֵק דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת'. מבררת הגמרא, לְאַתוּיֵי מַאי – מה באה הברייתא לרבות, והרי כל הספיקות נימנו בפירוש בהמשך לשון הברייתא, והם הנולד בין השמשות, אנדרוגינוס, והנולד כשהוא מהול. מבארת הגמרא, לְאַתוּיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנָן – כוונת הברייתא לרבות אופן המובא בברייתא אחרת, בֶּן שִׁבְעָה – תינוק הנולד לשבעה חודשי עיבור, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת כדי למולו, כיון שהוא עשוי לחיות, ודינו ככל ולד בן קיימא. אבל בֶּן שְׁמוֹנָה – תינוק הנולד לשמונה חודשים, אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת למולו, כיון שבודאי לא יחיה, והרי הוא כנפל. סָפֵק בֶּן שִׁבְעָה סָפֵק בֶּן שְׁמוֹנָה, אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. מוסיפה הברייתא ואומרת, בֶּן שְׁמוֹנָה חודשים, הֲרֵי הוּא מוקצה כְּאֶבֶן, כיון שבודאי לא יחיה, וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת, אֲבָל אִמּוֹ שׁוֹחָה [-מתכופפת] עָלָיו וּמֵנִיקָתוֹ בלא לטלטלו, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה שלה, שריבוי החלב יכול להזיק לה.

אָמַר רַבָּה, אָמַר רַב אַסִּי, כָּל תינוק שֶּׁאִמּוֹ טְמֵאָה מחמתו טומאת לֵידָה, נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה ימים. וְכָל שֶּׁאֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה, כגון שהוציאוהו על ידי ניתוח קיסרי, אֵינוֹ נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה ימים, אלא מיד כשנולד ניתן למולו, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יב, ב) 'אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעָה יָמִים' וּכְתִיב בפסוק שאחריו (שם ג) 'וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ', הרי שתלתה התורה את המילה ביום השמיני, בכך שאמו נטמאה מחמת לידתו.

מקשה הגמרא, אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי – הקשה אביי לרבה, דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, שקודם מתן תורה, יוֹכִיחוּ שאין הדין כן, שֶּׁהרי אֵין אִמָּן טְמֵאוֹת לֵידָה, שהרי עדיין לא ניתנה תורה ולא נאמרה פרשת טומאה וטהרה, וְאף על פי כן נִימוֹלִין לִשְׁמוֹנָה, שהרי יצחק אבינו וכל צאצאיו נימולו ביום השמיני, אף שאמותיהן לא היו טמאות כלל. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה, אכן קודם מתן תורה לא היה כלל זה נוהג, אך עתה נִתְנָה תּוֹרָה, וְנִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה זו, ומי שאין אמו נטמאת טומאת לידה, אינו נימול לשמונה ימים.

מקשה הגמרא, אֵינִי – והרי אין הדבר כן, וְהָא אִיתְּמַר – והרי נאמרה מחלוקת אמוראים זו בבית המדרש, יוֹצֵא דֹּפֶן – תינוק שנולד בניתוח קיסרי [ויצא דרך 'דופן' רחם אמו], וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עָרְלוֹת – שתי עורות של ערלה זו על גב זו, רַב הוּנָא וְחִיָּיא בַּר רַב נחלקו בדין מילתו כשחל היום השמיני בשבת, חַד מהם אָמַר, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת כדי למולו, וְחַד אָמַר אֵין מְחַלְּלִין. מסיימת הגמרא את קושייתה, עַד כַּאן לֹא פְּלִיגֵי – לא נחלקו רב הונא וחייא בר רב אֶלָּא לענין לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, אֲבָל לִשְׁמוֹנָה וַדַּאי מָהַלִינָן לֵיהּ – אך לדברי הכל מלים אותו ביום השמיני כשחל ביום חול, ואף שאין אמו טמאה לידה.

מתרצת הגמרא, הָא בְּהָא תַּלְיָא – הדינים תלויים זה בזה, ואף מחלוקתם היא בדין זה, שהסובר שאף מי שאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה, סובר שמילתו דוחה שבת, ככל הנימול לשמונה, שנאמר 'וביום השמיני', ואפילו בשבת. ואילו הסובר כרבה, שמי שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה, סובר שאין מילתו דוחה שבת, לפי שלגביו לא נאמר ריבוי מיוחד זה של 'וביום'.

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בענין דומה לזה, לגבי מילת עבדים. ויש להקדים, שאדם חייב למול את עבדיו הכנעניים, בין שקנאם ובין שנולדו בביתו, ועל זה נאמרו שני פסוקים (בראשית יז יב-יג) 'וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא', 'הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם', וכיון שבפסוק הראשון נאמר שעבדים אלו נימולים ביום השמיני, ובפסוק השני לא נאמר כן, למדו חכמים שיש מהם שנימולים מיד עם לידתם, ויש שנימולים ביום השמיני: כְּתַנָּאֵי – דין זה תלוי במחלוקת תנאים, שכך שנינו בברייתא, יֵשׁ יְלִיד בָּיִת שֶׁנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה ימים ללידתו, וְיֵשׁ יְלִיד בָּיִת שֶׁנִּמּוֹל לְיום אֶחָד, כלומר מיד כשנולד. יֵשׁ מִקְנַת כֶּסֶף שֶׁנִּמּוֹל לְיום אֶחָד, וְיֵשׁ מִקְנַת כֶּסֶף שֶׁנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה ימים. ומבארת הברייתא את ארבעת האופנים הללו: כֵּיצַד, א. לָקַח [-קנה] שִׁפְחָה מְעֻבֶּרֶת, וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה, הרי ולד זה אינו נחשב 'יליד בית', כיון שלא התעברה אמו כשהיתה ברשות אדון זה, וזֶהוּ מִקְנַת כֶּסֶף שֶׁנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה ימים, כיון שסוף סוף נולד בבית ישראל, ולא נקנה לאחר לידתו. ב. לָקַח שִׁפְחָה וּוְלָדָה עִמָּהּ – קנה שפחה עם ולדה שנולד עתה, זֶהוּ מִקְנַת כֶּסֶף שֶׁנִּמּוֹל לְיום אֶחָד, כלומר, מיד כשקנאו, כיון שלא נולד כלל בביתו. ג. לָקַח שִׁפְחָה, וְנִתְעַבְּרָה אֶצְלוֹ, וְיָלְדָה, זֶהוּ יְלִיד בָּיִת שֶׁנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה ימים [ולהלן יבואר האופן הרביעי, של יליד בית שנימול ליום אחד].

מביאה הברייתא את דעת החולק, רַבִּי חֲמָא אוֹמֵר, אין הדבר תלוי במקום העיבור, אלא אם יָלְדָה השפחה וְאַחַר כָּךְ הִטְבִּילָה לשם עבדות, נמצא שנולד הולד כשהיתה אמו גויה, שאינה נטמאת בטומאת לידה, זֶהוּ יְלִיד בָּיִת הַנִּמּוֹל לְיום אֶחָד. אך אם הִטְבִּילָה לשם עבדות, ונכנסה לתורת ישראל, וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה, וטמאה טומאת לידה, זֶהוּ יְלִיד בָּיִת שֶׁנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה, והיינו כדברי רבה, שמילה לשמונה ימים תלויה בכך שאמו טמאה טומאת לידה. וְאילו תַּנָּא קַמָּא בברייתא, לֹא שָׁנִי לֵיהּ – אינו סובר שיש שינוי וחילוק בֵּין הִטְבִּילָה וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה ובֵין יָלְדָה וְאַחַר כָּךְ הִטְבִּילָה, וְאם קנה שפחה מעוברת וילדה ברשותו, אַף עַל גַב שעדיין לא טבלה, דְּאֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה, מכל מקום נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה, כיון שאינו סובר שדין מילה לשמונה תלוי בדין טומאת לידה של אמו, ועל כל פנים מבואר בברייתא שנחלקו תנאים בדין זה של רבה.