מסכת שבת, פרק כב, שיעור 225

משנה

משנתנו עוסקת בדיני בישול בשבת, ומבארת מתי מותר להכין מאכל במים חמים בשבת: כָּל מאכל שֶׁבָּא בְּחַמִּין – שכבר התבשל במים חמים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, חוזרים ושׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת, כיון שאין בישול אחר בישול. וְכָל מאכל שֶׁלֹּא בָּא בְּחַמִּין מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, אסור לשרותו במים חמים בשבת, אבל מְדִיחִין [-שוטפים] אוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת, כיון שהדחה זו אינה מבשלתו, חוּץ מִן הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן – דג מלוח ישן, וְדג ששמו קוּלְיָס הָאִסְפָּנִין, שֶׁהֲדָחָתָן בְּחַמִּין זוֹ הִיא גְּמַר מְלַאְכְתָּן – אינם צריכים בישול נוסף, ונמצא שהדחתן בחמים זהו בישולן, ואסור בשבת.

גמרא

שנינו במשנה, כָּל שֶׁבָּא בְּחַמִּין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת וְכוּ'. מבררת הגמרא, מַאי הִיא – איזה מין מאכל הוא, ששורים אותו במים חמים לאחר בישולו. ומבארת הגמרא, כְּגוֹן תַּרְנְגָלְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, שֶׁאותה תרנגולת לאחר בישולה הָיְתָה מְלוּחָה בְּיוֹתֵר, וּכְשֶׁמְּבַקְּשִׁין לְאָכְלָהּ שׁוֹרִין אוֹתָהּ בְּמַיִם חַמִּין, כדי להפיג את מליחותה. וְעל זה אמרה משנתנו, שאִם הֻחֲמָה בְּמַיִם מֵעֶרֶב שַׁבָּת, שׁוֹרִין אוֹתָהּ בְּמַיִם חַמִּין בְּשַׁבָּת, וְאִם לָאו, אָסוּר לִשְׁרוֹתָהּ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת.

שנינו במשנה, 'וְכָל שֶׁלֹּא בָּא בְּחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת {אין שורין אותה} וְכוּ' מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מין המליח הישן וקולייס האיספנין, שהדחתן בחמין זהו גמר בישולן'.

אִיבָּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אם עבר האדם והֵדִיחַ את אותם מיני דגים בשבת, במים חמים, מַאי – מה דינו, כלומר, באיזה איסור עבר. אָמַר רַב יוֹסֵף, הֵדִיחַ, חַיָּב חַטָּאת, כיון שעבר איסור דאורייתא של 'מבשל'.

משנה

משנתנו מבררת את הדרך המותרת להוצאת מאכלים בשבת מתוך חבית סגורה: שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית בשבת כדי להוציא ולֶאֱכֹל מִמֶּנָּה גְּרוֹגָרוֹת [-תאנים מיובשות], וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹתָהּ כְּלִי – שלא תהיה כוונתו לעשות לחבית פתח יפה, שתהיה ככלי פתוח הראוי לשימוש, אלא יעשה כן דרך שבירה וקלקול, ואף שבדרך כלל אסור מדרבנן לעשות מלאכה דרך קלקול [אף על פי שפטורים עליה מן התורה], כיון שעושה כן לצורך שבת, התירו זאת חכמים (רשב"א ור"ן).

אֵין נוֹקְבִין מְגּוּפָהּ שֶׁל חָבִית – אין עושים חור בפקק שבמכסה החבית, כיון שבכך הוא מתקן פתח שניתן להשתמש בו, והרי זה כעשיית כלי, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, כיון שאין דרך לעשות כך את פתח החבית.

וְלֹא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ – לא יעשה חור בצד מגופת החבית, להוציא ממנו משקה, וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה, לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה כדי לסתום את החור, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ – מחליק ומשווה את השעוה במקום הנקב, ויש בכך איסור תורה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּמקום ששמו עַרָב, באדם שנתן שעוה על פי נקב החבית, וְאָמַר רבי יוחנן, חוֹשֵׁשׁ אֲנִי לוֹ מֵחַטָּאת – חוששני שמירח את השעוה ועבר על איסור תורה של ממרח, וחייב להביא חטאת.

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא בענין פתיחת חבית בשבת: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מֵבִיא אָדָם חָבִית סגורה שֶׁל יַיִן, וּמַתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ בְּסַיִף, וּמַנִּיחָהּ לִפְנֵי הָאוֹרְחִים בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מאיסור.

מביאה הגמרא ברייתא בענין דומה, תַּנְיָא בברייתא, חוֹתָלוֹת שֶׁל תְּמָרִים – כמין סל העשוי מכפות תמרים, ונותנים בתוכו תמרים שלא הבשילו, להבשיל, וְכן סלים שֶׁל גְּרוֹגָרוֹת – תאנים מיובשות, ורוצה להוציא מתוכן את הפירות, מַתִּיר – אם הכיסוי קשור בחבל רשאי להתירו, וּמַפְקִיעַ – מפרק את שרשראות החבלים הסוגרים את הכלי, וְחוֹתֵך את החבל בסכין.

בָּעוּ מִינֵיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת מַהוּ לְמִיבְרַז חַבִיתָא בְּבוּרְטְיָא בְּשַׁבָּת – האם מותר לנקוב חור בחבית על ידי תחיבת רומח, וצדדי הספק, לְפִתְחָא קָא מְכַוֵּין – האם כוונת האדם במעשה זה לעשיית פתח, והרי זה תיקון לחבית, וְאָסִיר. אוֹ דִּילְמָא – או שמא לְעַיִן יָפָה קָא מִיכַוֵּין – כוונתו שיהא פתח גדול להוצאת היין, וְשָׁרֵי – והדבר מותר, כיון שאין כוונתו לתיקון הכלי.

אָמַר לְהוּ – השיב להם רב ששת, לְפִתְחָא קָא מְכַוֵּין – כוונת העושה כן היא לתקן את הכלי בעשיית פתח, וְאָסִיר.

שנינו במשנה, אֵין נוֹקְבִין מְגּוּפָהּ שֶׁל חָבִית וְכוּ'. אָמַר רַב הוּנָא, מַחֲלֹקֶת זו של רבי יוסי וחכמים, היא כשנוקב את מגופת החבית מלְמַעְלָה, שבזה חכמים מתירים מאחר ואין זו דרך עשיית פתח, כיון שאין האדם רוצה שיפול עפר או לכלוך לתוך החבית, אֲבָל בנוקב מִן הַצַּד, שלפעמים עושים נקב במגופה כשלא רוצים להסיר לגמרי את המגופה, דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, וְהַיְנוּ דְּקָתָּנִי – וזהו ששנינו בהמשך המשנה 'וְלֹא יִקְּבֶנָּה בְּצִדָּהּ', שבזה הכל מודים שאסור. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכָתָא, שמותר לנקב את מגופת החבית מלמעלה, וכדעת חכמים, אך אסור לנוקבה מצידה.