מסכת שבת, פרק כב, שיעור 226

הגמרא מביאה עתה ברייתא בענין זה של ניקוב חבית בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין נוֹקְבִין בחבית נֶקֶב חָדָשׁ לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, וְאִם כבר היה נקב בחבית, ובָא רק לְהוֹסִיף עליו, מוֹסִיף – רשאי להוסיף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אֵין מוֹסִיפִין. וְשָׁוִין – הכל מודים שֶׁנּוֹקְבִין נֶקֶב יָשָׁן לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת – שאם היה כבר נקב בחבית, ונסתם, מותר לחזור ולפותחו בשבת.

דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב נַחְמָן, הֲלָכָה כְּיֵשׁ אוֹמְרִים שבברייתא, שאסור להוסיף על נקב ישן, ומותר רק לפתוח נקב ישן שנסתם.

שנינו בברייתא, 'וְשָׁוִין שֶׁנּוֹקְבִין נֶקֶב יָשָׁן לְכַתְּחִלָּה'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמותר לפתוח נקב שנסתם, אֶלָּא כשהנקב נמצא בְּמָקוֹם הֶעָשׂוּי לְשַׁמֵּר, אֲבָל בְּמָקוֹם הֶעָשׂוּי לְחַזֵּק, אָסוּר. ומבאר הרי"ף את הדברים, פֵּרוּשׁ 'לְשַׁמֵּר', לְהוֹצִיא יַיִן מִן הַשְּׁמָרִים, וסתימה כזו בודאי עתידה להפתח כדי שיוכלו להוציא את היין, ומתחילה עושים אותה באופן שאינו מהודק כל כך, ולכן מותר לפותחה אף בשבת. אבל 'לחזק' היינו שהסתימה נעשתה כדי לחזק את החבית, שלא ישפך היין, וסתימה כזו עשויה להשאר לעולם, ועושים אותה בצורה מהודקת, ולכן אסור לפותחה בשבת.

מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – איזה מקום נחשב כעשוי 'לְשַׁמֵּר', וְהֵיכִי דָּמִי מקום העשוי 'לְחַזֵּק'. אָמַר רַב חִסְדָּא, לְמַעְלָה מִן גובה פני הַיַּיִן, זֶהוּ מקום שהסתימה שבו נעשתה כדי לְחַזֵּק את החבית, שלא ישפך היין כאשר מטלטלים את החבית וכדומה. ואילו לְמַטָּה מִן הַיַּיִן, בחלק התחתון של החבית, במקום שיש יין, זֶהוּ מקום העשוי לְשַׁמֵּר, שעל ידי נקב זה מוציאים את היין, ואם הוא סתום מותר לפותחו אף בשבת. רַבָּה חלק על רב חסדא ואָמַר, אֲפִלּוּ לְמַעְלָה מִן הַיַּיִן נַמִּי – גם כן זֶהוּ מקום העשוי לְשַׁמֵּר, כיון שלפעמים מטים את החבית על צידה ומשתמשים בנקב הגבוה להוצאת היין (שו"ת הרשב"א), ואף נקב זה מותר לפתוח בשבת. וְהֵיכִי דָּמִי – ואיזהו מקום העשוי לְחַזֵּק, שאם יש שם נקב סתום אסור לפותחו בשבת, כְּגוֹן שֶׁנִּקְבָה החבית לְמַטָּה מִן מקום הַשְּׁמָרִים, שמשם בודאי לא ניתן להוציא יין, והסתימה שעושים שם היא עולמית, וכשבא עתה לנוקבה הרי הוא כנוקב נקב חדש, והדבר אסור. פוסק הרי"ף, וְהִלְכָתָא כְּרַבָּה – וההלכה היא כרבה, שכל סתימת נקב שבגובה היין או מעליו, מותר לפותחה בשבת, ורק סתימת נקב למטה מהשמרים אסור לפותחה, והטעם שפוסקים כרבה, כיון דְּתַנְיָא דִּמְסַיֵּעַ לֵיהּ – לפי שיש ברייתא המסייעת לדבריו.

אדם הרוצה להוציא יין מהחבית, נותן קנה חלול לתוכו, ודרכו שופך את היין. הסוגיא שלפנינו דנה בדיני הכנת והכנסת קנה זה בשבת לתוך החבית: 'גּוּבְתָא', ומבאר הרי"ף פֵּרוּשׁ 'שְׁפוֹפֶרֶת', שעל ידה מוציאים יין מהחבית, רַב אָסַר, וּשְׁמוּאֵל שָׁרִי – התיר. מבארת הגמרא, לְמִיחְתַּךְ לְכַתְּחִלָּה – לחתוך בתחילה את הקנה בגודל המתאים לנקב, כֻּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּאָסִיר – לדברי הכל הדבר אסור. אַהֲדוּרֵי – להחזיר את הקנה למקומו, אם נפל בשבת, כֻּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּשָׁרֵי – לדברי הכל מותר. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא באופן דְּחַתִּיכָא וְלֹא מִתַּקְנָא – שכבר חתך את הקנה, ועדיין לא נתנו בנקב מעולם, ועתה בא להכניסו לנקב, מַאן דְּאָסַר – רב, שאסר זאת, היינו כיון דסָבַר שיש לגזור בזה גְּזֵרָה דִּילְמָא אָתִי לְמִיחְתַּךְ לְכַתְּחִלָּה – שמא כשיבא להכניסה יראה שאינה חתוכה כראוי, ויבא לחותכה ולתקנה למידת הנקב, והדבר אסור. וּמַאן דְּשָׁרִי – ואילו דעת שמואל, שהתיר, כיון דסָבַר לֹא גַּזְרִינָן דִּילְמָא אָתִי לְמִיחְתַּךְ לְכַתְּחִלָּה, אלא כיון שהקנה כבר חתוך רשאי להכניסו בשבת לנקב.

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בדין זה: כְּתַנָּאֵי – נחלקו תנאים בדין זה של הכנת קנה לחבית בשבת, וכך שנינו בברייתא, אֵין חוֹתְכִין שְׁפוֹפֶרֶת בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שאין חותכין בְּשַׁבָּת. אך אם כבר היתה השפופרת נתונה בחבית, ונָפְלָה ממנה, מַחְזִירִין אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שמותר להחזירה בְּיוֹם טוֹב. וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה מֵיקֵל. מבררת הגמרא את דברי רבי יאשיה, אַהֵייא – לגבי מה אמרה הברייתא שרבי יאשיה מיקל, אִילֵימָא אַרֵישָׁא – אם תאמר שנקטה כן לגבי הדין האמור ברישא, שאין חותכים שפופרת בשבת ויום טוב, וכוונת הברייתא שרבי יאשיה מיקל ומתיר זאת, הָא קָא מְתַקֵּן מָנָּא – והרי יש בכך משום תיקון כלי, האסור בשבת ויום טוב, ולא יתכן שרבי יאשיה מתיר לעשות כן. אֶלָּא אַסֵּיפָא – ואם תרצה לומר שדבריו נאמרו לגבי הסיפא, של החזרת השפופרת למקומה, תַּנָּא קַמָּא נַמִּי מִישְׁרָא קָא שָׁרִי – הרי גם תנא קמא עצמו מתיר זאת, ובמה רבי יאשיה מיקל יותר. מסיקה הגמרא, אֶלָּא ודאי יש לומר שדין שפופרת דְּחַתִּיכָא וְלֹא מִתַּקְנָא – שהיא חתוכה ועדיין לא הותקנה לחבית אִיכָּא בֵּינַיְהוּ – נחלקו בה, דתַּנָּא קַמָּא סָבַר, גַּזְרִינָן – גזרו בכך חכמים איסור, והיינו כדעת רב לעיל. ואילו רַבִּי יֹאשִׁיָּה סָבַר, לֹא גַּזְרִינָן – לא גזרו בכך חכמים איסור, וכדעת שמואל.

מביאה הגמרא את ההלכה במחלוקת זו: דָּרַשׁ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב אָדִי, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְרַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה, שלא גזרו חכמים איסור בדבר זה, וכיון שהשפופרת חתוכה מערב שבת או יום טוב, מותר להכניסה למקומה בחבית, ואין חוששים שאם לא תתאים למקומה יבא לחותכה.