משנה ד: מוֹתַר תְּרוּמָה מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ, רִקּוּעֵי זָהָב צִפּוּי לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מוֹתַר הַפֵּרוֹת לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ, וּמוֹתַר הַתְּרוּמָה לִכְלֵי שָׁרֵת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מוֹתַר הַתְּרוּמָה לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ, וּמוֹתַר נְסָכִים לִכְלֵי שָׁרֵת. רַבִּי חֲנַנְיָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, מוֹתַר נְסָכִים לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ, וּמוֹתַר הַתְּרוּמָה לִכְלֵי שָׁרֵת. זֶה וָזֶה לֹא הָיוּ מוֹדִים בַּפֵּרוֹת:
כפי שהתבאר לעיל, היו 'תורמים' את הלשכה שלש פעמים בשנה, ומתרומה זו היו קונים את הקרבנות. אמנם בא' בניסן מתחילים להקריב קרבנות מהתרומה החדשה, ומשנתנו מבארת מה היו עושים בשאריות התרומה של השנה הקודמת.
מוֹתַר תְּרוּמָה – שארית תרומת הלשכה, לאחר א' בניסן, שאי אפשר לקנות בה קרבנות, מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ, רִקּוּעֵי זָהָב – זהב מרודד לטסים דקים, צִפּוּי לַרצפה ולכתלים של בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.
כפי שהתבאר לעיל (מ"ג) סובר רבי ישמעאל שבממון שנותר משיירי הלשכה היו קונים יינות שמנים וסלתות, ומוכרים אותם ברווח. ולשיטתו שם, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מוֹתַר הַפֵּרוֹת – הממון שהרויחו ממכירת אותם יינות שמנים וסלתות, לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ – קונים בו קרבנות להקריב בזמן שהמזבח שמם, ואין בו קרבנות. וּמוֹתַר הַתְּרוּמָה – מה שהיה נשאר מהתרומה של השנה הקודמת, היה ניתן לְעשיית כְלֵי שָׁרֵת, ושלא כדברי תנא קמא, הסובר שעושים בהם ציפוי זהב לבית קדשי הקדשים. רַבִּי עֲקִיבָא חולק גם הוא על דברי תנא קמא, ואוֹמֵר, מוֹתַר הַתְּרוּמָה – שארית תרומת הלשכה, לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ, וּמוֹתַר נְסָכִים – הרווח שיש להקדש ממכירת הנסכים (כמו שיבואר להלן (מ"ט) שהיו קוצבים את מחיר הנסכים עם הממונה על מכירתם, ואם התייקרו באמצע השנה, הרווח להקדש), היה ניתן לְעשיית כְלֵי שָׁרֵת. רַבִּי חֲנַנְיָא סְגַן הַכֹּהֲנִים חולק על דברי רבי עקיבא, ואוֹמֵר בהיפך מדבריו, מוֹתַר נְסָכִים היה ניתן לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ, וּמוֹתַר הַתְּרוּמָה לִכְלֵי שָׁרֵת. מסיימת המשנה, זֶה וָזֶה – רבי עקיבא ורבי חנינא סגן הכהנים לֹא הָיוּ מוֹדִים בַּפֵּרוֹת – חולקים על רבי ישמעאל וסוברים שאין כלל 'פירות', כלומר רווחים ממכירת יינות שמנים וסלתות, וכמו שהתבאר לעיל (מ"ג) שלדעת רבי עקיבא אין משתכרין בממון הקדש.
