מסכת תמורה, פרק ד, משנה ב

משנה ב: הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה וְהִקְרִיב אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, תָּמוּת. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאת וְאָבְדוּ וְהִקְרִיב חַטָּאת תַּחְתֵּיהֶן וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת, יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח:

משנה ב: הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ, וְאָבְדָה, וְהִקְרִיב חטאת אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, תָּמוּת, שהרי כבר התכפרו בעליה. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאת, וְאָבְדוּ, וְהִקְרִיב חַטָּאת תַּחְתֵּיהֶן, וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת, יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, לאיבוד, כיון שכך הוא הכלל, שכל מקום שדין החטאת למות, דין המעות להוליכם לים המלח.