מסכת תענית, פרק א, שיעור 1

מסכת זו עוסקת בדיני התעניות על עצירת הגשמים (ואגב כך יוזכרו בה גם דיני שבעה עשר בתמוז ותשעה באב), ותחילה יבואר מתי הוא זמן הזכרת ובקשת הגשמים בתפילה.

משנה

מֵאֵימָתַי – מאיזה תאריך בשנה מַזְכִּירִין גְבוּרוֹת גְּשָׁמִים – מזכירים את שבחו של ה' המוריד את הגשמים בגבורה, והיינו אמירת 'מוריד הגשם', רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִיּוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג – של סוכות, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מִיּוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן של סוכות, והיינו שמיני עצרת. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לרבי אליעזר, הוֹאִיל וְגם אתה מודה שאֵין הַגְּשָׁמִים סִימַן בְּרָכָה בֶּחָג, כיון שהדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו (סוכה כח:), ולכן גם לדבריך אין מבקשים בסוכות 'ותן טל ומטר לברכה', אם כן לָמָּה הוּא מַזְכִּיר זאת בתפילה, באמירת 'מוריד הגשם'. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אַף הוּא אֵינוֹ אוֹמֵר בקשת גשמים, אֶלָּא משבח את ה' שהוא מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם בְּעוֹנָתוֹ – בזמן הראוי לכך, וכיון שלפי האמת חג הסוכות הוא זמן שכבר ראוי לגשמים, וכיון שמיום ראשון של סוכות נוטלים את ארבעת המינים, והם באים לְרַצּוֹת על המים, יש להזכיר שבח זה בתפילה. אָמַר לוֹ רבי יהושע, אִם כֵּן, שניתן לשבח את ה' על הורדת הגשמים גם בזמן שאיננו מבקשים שיוריד גשם, לְעוֹלָם – כל ימות השנה יְהֵא מַזְכִּיר, ומדוע בפסח מפסיקים להזכיר 'מוריד הגשם'.

גמרא

תַּנָּא – שנינו בברייתא, בְּטַל וּבְרוּחוֹת – הזכרת 'משיב הרוח' ו'מוריד הטל' לֹא חִיְּבוּ חֲכָמִים לְהַזְכִּיר, וְאִם בָּא האדם מרצונו לְהַזְכִּיר, מַזְכִּיר – רשאי להזכיר. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם שלא תיקנו להזכיר טל ורוחות. ומבארת, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, לְפִי שֶׁלעולם אֵין הטל והרוחות נֶעֱצָרִין לגמרי, ולא תיקנו להזכיר אלא דברים העשויים להעצר. ומכל מקום אם בא להזכיר ולבקש שיתווספו בזמן הראוי להם, רשאי להזכיר.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, בִּימוֹת הַחַמָּה – בקיץ, אם אָמַר האדם בתפילתו 'מַשִּׁיב הָרוּחַ', אף על פי שזהו דבר שאינו נצרך בקיץ, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, כיון שזהו דבר שאינו נעצר לעולם, ואין בו סימן רע בקיץ. אבל אם אָמַר בקיץ 'מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם', שאין דרכו לרדת בקיץ, וסימן רע הוא, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ להתפלל שוב. בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אם לֹא אָמַר 'מַשִּׁיב הָרוּחַ', אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, אף שזהו דבר הנצרך בחורף, מכל מקום כיון שבין כך אין זה דבר הנעצר לעולם, אינו חוזר. אך אם לֹא אָמַר 'מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם', מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, כיון שהגשם הוא דבר הנצרך בחורף, ועשוי להעצר. וְלֹא עוֹד – לא רק שאם לא ביקש טל ורוחות אין מחזירים אותו, אֶלָּא אֲפִלּוּ אם ביקש את ההיפך ואָמַר 'מַעֲבִיר הָרוּחַ וּמַפְרִיחַ הַטַּל' – שלא תבא הרוח ולא ירד הטל, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, כיון שהטל והרוחות אינם נעצרים לעולם.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"א), רַבִּי זְעֵירָא אמר בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, הָיָה האדם עוֹמֵד בִּזמן הראוי לירידת הגֶשֶׁם, והיינו בימות החורף, וְהִזְכִּיר שֶׁל טַל, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. היה עומד בִּזמן הראוי לירידת הטַל, והיינו בקיץ, וְהִזְכִּיר שֶׁל גֶּשֶׁם, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, והבינה עתה הגמרא שהטעם שמחזירים אותו הוא משום שלא הזכיר טל, תמהה על כך הגמרא, וְהָתַּנְיָא בברייתא, בְּטַל וּבְרוּחוֹת לֹא חִיְּבוּ חֲכָמִים לְהַזְכִּיר, וְאִם בָּא לְהַזְכִּיר, מַזְכִּיר. מתרצת הגמרא, לֹא דָּמִי הַהוּא דִּמְצַלֵּי וּמֵיקֵל – אינו דומה אותו אדם שמתפלל ומקלל, שאומר 'מוריד הגשם' בקיץ, שזהו סימן קללה, ולכן צריך לחזור, לְהַהוּא דְּלֹא מְצַלֵּי וְלֹא מֵיקֵל – לאותו אדם שאינו מתפלל על הטל ואינו מקלל, והיינו כשאינו מזכיר טל ורוחות, שאינו צריך לחזור.

ממשיכה הגמרא ומקשה על דברי רבי חנינא, שאם היה עומד בִּימות הגֶשֶׁם וְהִזְכִּיר שֶׁל טַל אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, וְהָתַּנְיָא בברייתא, אִם לֹא שָׁאַל גשם בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים, אוֹ שֶׁלֹּא אָמַר גְּבוּרַת גְּשָׁמִים – 'מוריד הגשם' בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. מתרצת הגמרא, הַהוּא – אותו דין שאמרו שמחזירים אותו, היינו באופן דְּלֹא אִידְכַּר לֹא טַל וְלֹא מָטָר, אבל כשהזכיר טל ולא הזכיר מטר, אין מחזירים אותו.