מסכת תענית, פרק ב, שיעור 16

המשנה דנה כעת בענין הכהנים העובדים בבית המקדש, האם עליהם להתענות בתעניות אלו של עיכוב הגשמים. ויש להקדים שהכהנים העובדים בבית המקדש היו מחולקים לעשרים וארבע משמרות, ובכל שבוע היתה עובדת משמרת אחת. וכל משמרת היתה מחולקת לשבעה 'בתי אב', כל בית אב היה עובד יום אחד באותו שבוע. בשָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת הרִאשׁוֹנוֹת שגוזרים על הציבור מפני עיכוב הגשמים, שאינם תעניות חמורות כל כך, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר, העובדים באותו שבוע בבית המקדש, אך אינם עובדים באותו היום, מִתְעַנִּין, וְלֹא מַשְׁלִימִין אינם מסיימים את התענית, אלא אוכלים קודם סוף היום, ואף שאינם עובדים באותו יום, הקילו עליהם חכמים כיון שיש בהם צורך במקדש, שאם תכבד העבודה על אנשי בית אב העובדים באותו יום, יהיה להם כח לסייעם בעבודה. ואַנְשֵׁי בֵית אָב העובדים במקדש ביום התענית, לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כלל. ובשלש תעניות שְׁנִיּוֹת שגוזרים על הציבור, שהן חמורות יותר, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר העובדים באותו שבוע אך לא באותו יום, מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין מסיימים את התענית, ואַנְשֵׁי בֵית אָב העובדים ביום התענית מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין. שֶׁבַע תעניות אַחֲרוֹנוֹת, שהם חמורות ביותר, אֵלּוּ וָאֵלּוּ אנשי משמר ואנשי בית אב, מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, בשָׁלשׁ תעניות הרִאשׁוֹנוֹת, אֵלּוּ וָאֵלּוּ אנשי משמר ואנשי בית אב לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כלל. ובשָׁלשׁ תעניות שְׁנִיּוֹת, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין, ואַנְשֵׁי בֵית אָב לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כלל. ובשֶׁבַע תעניות אַחֲרוֹנוֹת, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, ואַנְשֵׁי בֵית אָב מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין.

אגב דינים אלו מביאה המשנה דינים נוספים השייכים לאנשי משמר ואנשי בית אב, אף שאינם שייכים לענין התעניות: אַנְשֵׁי מִשְׁמָר, העובדים באותו שבוע בבית המקדש אך לא באותו יום, מֻתָּרִין לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּלֵּילוֹת, אֲבָל לֹא בַיָמִים, כיון שבימים חוששים שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב, ויצטרכו אנשי משמר לסייעם, והתורה אסרה על הכהנים לעבוד בבית המקדש בשיכרות. אבל בלילה, שהעבודה מועטת, אין חוששים לכך, ורשאים אנשי המשמר לשתות יין. ואַנְשֵׁי בֵית אָב, העובדים באותו יום במקדש, אינם רשאים לשתות יין לֹא בַיּוֹם וְלֹא בַלַּיְלָה, לפי שאף בלילה יש להם עבודה, להעלות על גבי המזבח את האברים שנפלו מהמזבח לארץ.

דין נוסף: בין אַנְשֵׁי מִשְׁמָר וּבין אַנְשֵׁי מַעֲמָד להלן (פ"ד) יבואר שהם משמרות של ישראלים העומדים ומתפללים בעת הקרבת הקרבנות שיקובלו הקרבנות ברצון לפני ה'), אֲסוּרִין לְּסַפֵּר וּלְּכַבֵּס בשבוע שלהם, כדי שיזדרזו להסתפר ולכבס קודם זמן משמרתם, ולא יכנסו למשמרתם כשהם מגודלי שיער. וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין בתספורת וכביסה, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת.

מגילת תענית' היא מגילה שכתובים בה ימים מסוימים בשנה שאירעו בהם ניסים לישראל בזמן בית המקדש השני, והיו מכבדים את אותם ימים בדברים מסוימים, יש ימים שאסרו להספיד בהם, ויש שאסרו להתענות בהם. כָּל יום הַכָּתוּב בִּמְגִלַּת תַּעֲנִית דְּלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן שאסור להספיד בו, גם ביום שלְפָנָיו אָסוּר להספיד, מחשש שיבואו להספיד אף באותו יום עצמו, וְאילו ביום שלְאַחֲרָיו, מֻתָּר להספיד, כי מאחר וכבר עבר אותו יום, אין חשש. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו, אָסוּר. וימים הכתובים במגילת תענית דְּלָא לְהִתְעַנָּאָה שאסור להתענות בהן, בין לְפָנָיו וּבין לְאַחֲרָיו מֻתָּר להתענות. (רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אותם ימים המוזכרים במגילה לענין זה שאסור להתענות בהן, ביום שלְפָנָיו אָסוּר, וביום שלְאַחֲרָיו מֻתָּר).

גמרא

שנינו במשנה, 'כָּל הַכָּתוּב בִּמְגִלַּת תַּעֲנִית דְּלֹא לְמִסְפַּד' וְכוּ'. תַּנְיָא בברייתא, הַיָּמִים הָאֵלּוּ הַכְּתוּבִים בִּמְגִלַּת תַּעֲנִית, הֵם עצמם, וְהימים שלִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן, אֲסוּרִין בתענית ובהספד. שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, הֵן עצמם אֲסוּרִין בתענית ובהספד, אך הימים שלִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶן, מֻתָּרִין. וּמַה הֶפְרֵשׁ (-מה החילוק) בֵּין זֶה לָזֶה, הַלָּלוּ – שבתות וימים טובים, דִּבְרֵי תּוֹרָה הם, וְאֵין צְרִיכִין חִזּוּק. וְהַלָּלוּ – הימים הכתובים במגילת תענית, דִּבְרֵי סוֹפְרִים הם, וּצְרִיכִין חִיזוּק.

וְהָאִידְנָא – ובזמן הזה בָּטְלָה מְגִלַּת תַּעֲנִית, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּפִרְקָא קַמָּא, אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, רַב וְרַבִּי חֲנִינָא אָמְרֵי – אמרו שניהם, בָּטְלָה מְגִלַּת תַּעֲנִית. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרֵי, לֹא בָּטְלָה. וְהִלְכְתָא – וההלכה היא שבָּטְלָה, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא שלֹא בָּטְלָה. תמהה הגמרא, קַּשְׁיָא הִלְכְתָא אַהִלְכְתָא – יש סתירה בדבר, כדברי מי ההלכה. מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא, כַּאן – מה שאמרו שלא בטלה מגילת תענית, היינו בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים, שהם לא בטלו, ושייכים בהם הדינים האמורים במגילת תענית, כַּאן – ומה שאמרו שבטלה המגילה, היינו בִּשְׁאָר יוֹמֵי לגבי שאר הימים המוזכרים שם.