מסכת תרומות, פרק ד, משנה ג

משנה ג: שִׁעוּר תְּרוּמָה, עַיִן יָפָה, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשְּׁלֹשִׁים. וְהַבֵּינוֹנִית, מֵחֲמִשִּׁים. וְהָרָעָה, מִשִּׁשִּׁים. תָּרַם וְעָלָה בְיָדוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים, תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִתְרֹם. חָזַר וְהוֹסִיף, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת. עָלָה בְיָדוֹ מִשִּׁשִּׁים וְאֶחָד, תְּרוּמָה, וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם כְּמוֹת שֶׁהוּא לָמוּד, בְּמִדָּה וּבְמִשְׁקָל וּבְמִנְיָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף:

משנה ג: כפי שהתבאר לעיל, מן התורה אין שיעור לתרומה גדולה, ואפילו חטה אחת פוטרת את כל התבואה. אמנם חכמים נתנו שיעור לתרומה זו, ומשנתנו מבארת שיש בזה כמה שיעורים: שִׁעוּר תְּרוּמָה, מי שהוא נדיב לב ונותן בעַיִן יָפָה, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אחד מִשְּׁלֹשִׁים. וְהַבֵּינוֹנִית, לדעת תנא קמא אחד מֵחֲמִשִּׁים, ולבית שמאי אחד מארבעים. וְהָרָעָה, לדעת תנא קמא אחד מִשִּׁשִּׁים, ולבית שמאי אחד מחמישים.

מי שדרכו לתרום בעין יפה או בינונית, ואירע שתָּרַם לפי אומדן הדעת, וְעָלָה בְיָדוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים, שזו עין רעה, הרי זו תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ להוסיף ולִתְרֹם. ואם חָזַר וְהוֹסִיף, הרי החלק שהוסיף חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, כיון שלא חל עליו כלל שם תרומה, שהרי ההפרשה הראשונה פטרה את כל התבואה, ומה שנטל עכשיו וקרא לו שם תרומה, אינו תרומה, אלא תבואה רגילה החייבת במעשרות.

אמנם אם עָלָה בְיָדוֹ אחד מִשִּׁשִּׁים וְאֶחָד, שזהו שיעור הפחות אפילו מעין רעה, הרי זו תְּרוּמָה, וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם כְּמוֹת שֶׁהוּא לָמוּד, שאם הוא רגיל לתרום אחד מששים יוסיף אחד, ואם הוא רגיל לתרום אחד מחמישים יוסיף אחד עשרה סאים, ואף שבדרך כלל אמרו חכמים לתרום לפי אומדן דעת, זהו רק בתחילת תרומה, אך כשבא להשלים את תרומתו אינו צריך לתרום באומדן דעת, אלא יכול לתרום בְּמִדָּה וּבְמִשְׁקָל וּבְמִנְיָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יכול לתרום אַף שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף – כשאין החלק של התרומה ושאר התבואה סמוכים זה לזה, בתוך היקף מקום אחד, בשונה מתחילת תרומה שיש צורך שיהיו סמוכים זה לזה. אמנם תנא קמא סובר שלענין זה אין חילוק בין תחילת תרומה לסיומה, ובשניהם יש לתרום רק מן המוקף.