מסכת תרומות, פרק ה, משנה א
פרק ה, משנה א: סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין, אוֹ לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, אוֹ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ, בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִים, יֵרָקֵבוּ. אִם טְהוֹרָה הָיְתָה אוֹתָהּ הַסְּאָה, יִמָּכְרוּ לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ סְאָה. וְאִם לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָפְלָה, יִקְרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְאִם לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ נָפְלָה, הֲרֵי אֵלּוּ יִפָּדוּ. וְאִם טְמֵאִים הָיוּ אוֹתָן הַחֻלִּין, יֵאָכְלוּ נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ יִלּוֹשׁוּ בְמֵי פֵרוֹת, אוֹ יִתְחַלְּקוּ לְעִסּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:
פרק ה, משנה א: משנתנו ממשיכה לדון בענין ביטול תרומה בחולין, שתקנו חכמים שיהיה רק באחד ממאה. סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה, הגם שהיא אסורה אפילו לכהן צריכה היא מאה כדי לבטלה, ולכן באופן שֶׁנָפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין, אוֹ לְפחות ממאה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, אוֹ לְפחות ממאה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אוֹ לְפחות ממאה הֶקְדֵּשׁ, בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִים, כל הפירות של התערובת יֵרָקֵבוּ, כיון שהתרומה הטמאה אסורה באכילה אפילו לכהן (ואף שתרומה טמאה מותרת בהנאה, כאן אסרו זאת. והטעם לכך, כיון שהאיסור כאן הוא רק מדרבנן, שהרי מן התורה כבר התבטלה התרומה ברוב, חששו חכמים שיהיה האיסור קל בעיני הכהן, ומתוך שישהה את התערובת לצורך הנאה, יבוא גם לאכול מהתערובת).
אִם טְהוֹרָה הָיְתָה אוֹתָהּ הַסְּאָה של תרומה שנפלה לחולין, וגם החולין היו טהורים, יִמָּכְרוּ כל הפירות של התערובת לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, שהם זולים יותר מדמי חולין (כיון שהם מותרים רק לכהנים, ואם נטמאים אסורים אפילו לכהנים) חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ סְאָה, שבין כך היא שייכת לכהן ואינו צריך לשלם עליה.
וְאִם לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן טהור, שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר, נָפְלָה אותה סאה של תרומה, יבקש מהלוי שיתן לו חולין תמורת התבואה המעורבת, והלוי יִקְרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר – יקרא לאותו מעשר ראשון שבתערובת שם 'תרומת מעשר' על מעשר ראשון אחר שברשותו (ואז תהיה כל התערובת בקדושת תרומה, חלקה תרומה גדולה וחלקה תרומת מעשר).
וְאִם לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ טהורים נָפְלָה אותה סאה של תרומה, הֲרֵי אֵלּוּ יִפָּדוּ, ואת המעות של פדיון מעשר שני יעלה לירושלים ויקנה בהם מאכלים ויאכלם בקדושה, ואת התערובת עצמה ימכור לכהן בדמי תרומה, וישלם לו הכהן על הכל מלבד אותה סאה של תרומה, שבין כך שייכת לו.
וְאִם טְמֵאִים הָיוּ אוֹתָן הַחֻלִּין שהתערבה בהם התרומה, ונמצא שכאשר ילוש את הקמח, על ידי המים תוכשר התרומה לקבל טומאה, ותיטמא מהחולין, יֵאָכְלוּ נִקּוּדִים – ככרות קטנות פחות מכביצה, ובשיעור זה אין אוכל מטמא אחרים, ולא תיטמא התרומה, אוֹ שייאכלו קְלָיוֹת – חיטים צלויות באש, ללא מים כלל, אוֹ יִלּוֹשׁוּ בְמֵי פֵרוֹת שאינם מכשירים לקבל טומאה, אוֹ יִתְחַלְּקוּ לְעִסּוֹת אחרות, שיתן בכל עיסה שיעור קטן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה, ולא תיטמא התרומה, ויהיו הכהנים רשאים לאכול את התערובת.
