מסכת תרומות, פרק ח, משנה ב

משנה ב: וְכֻלָּם, שֶׁהָיְתָה תְרוּמָה בְתוֹךְ פִּיהֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלְעוּ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלֹטוּ. אָמְרוּ לוֹ, נִטְמֵאתָ וְנִטְמֵאת תְּרוּמָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלָע. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלֹט. טָמֵא הָיִיתָ וּטְמֵאָה הָיְתָה תְרוּמָה, אוֹ נוֹדַע שֶׁהוּא טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פִּשְׁפֵּשׁ לְתוֹךְ פִּיו, הֲרֵי זֶה יִפְלֹט:

משנה ב: וְכֻלָּם – אשת כהן שמת בעלה, עבד כהן שיצא מרשותו, שנודע להם כעת שהם אסורים באכילת תרומה, שֶׁהָיְתָה באותה שעה תְרוּמָה בְתוֹךְ פִּיהֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלְעוּ, כיון שתחילת אכילתם היתה בהיתר, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלֹטוּ (אמנם אם נודע לו שהוא בן גרושה ובן חלוצה, שהתברר כעת שמעולם לא היה מותר באכילת תרומה, אף רבי אליעזר מודה שיפלוט).

אָמְרוּ לוֹ לכהן האוכל בתרומה, לאחר שהכנסת את התרומה לפיך נִטְמֵאתָ וְנִטְמֵאת תְּרוּמָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלָע. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלֹט.

אך אם אמרו לו טָמֵא הָיִיתָ קודם שהכנסת את התרומה לפיך, וּטְמֵאָה הָיְתָה תְרוּמָה, אוֹ נוֹדַע שֶׁהמאכל שהוא אוכל הוּא טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, אוֹ שֶׁאכל תרומה וטָּעַם טַעַם מאוס של פִּשְׁפֵּשׁ לְתוֹךְ פִּיו, הֲרֵי זֶה יִפְלֹט, ואף על פי שבכך הוא מאבד את התרומה (יש מפרשים שהטעם הוא משום איסור אכילת שרץ, ויש מפרשים שאף שאין זה פשפש ממש אלא רק טעם מאוס כשל פשפש, מותר לפלוט מפיו אוכלי תרומה, מחמת המיאוס שבדבר).