מסכת תרומות, פרק יא, משנה ח

משנה ח: הַמְעָרֶה מִכַּד לְכַד וְנוֹטֵף שָׁלֹשׁ טִפִּים, נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֻלִּין. הִרְכִּינָהּ וּמִצָּהּ, הֲרֵי זוֹ תְרוּמָה. וְכַמָּה תְהֵא בִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וְיוֹלִיכֶנָּה לַכֹּהֵן, אֶחָד מִשְּׁמֹנָה לַשְּׁמִינִית:

משנה ח: הַמְעָרֶה יין או שמן של תרומה מִכַּד לְכַד, וּכשסיים לערות נוֹטֵף שָׁלֹשׁ טִפִּים, כפי שדרך כלים אלו, שאף לאחר עיקר העירוי עדיין נשאר מעט בכד הראשון, אינו צריך לנקות היטב את הכד לפני שיתן בו יין או שמן של חולין, אלא נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֻלִּין. ומכל מקום אם הִרְכִּינָהּ לחבית על צדה, וּמִצָּהּ – הוציא ממנה אף את שארית היין או השמן שהיו בה, הֲרֵי זוֹ תְרוּמָה (ואין אומרים שכיון שכבר הטיף ממנה שלש טפות כל השאר הוא חולין).

מביאה המשנה דין נוסף השייך לענין זה של תרומה מועטה ביותר. ולהבנת המשך המשנה יש להקדים, שאם יש לאדם אפילו תרומה או תרומת מעשר מועטה ביותר, בין טהורה ובין טמאה, אסור לו לאבדה, אלא עליו לשומרה שתהיה ראויה לבוא לידי כהן. ואפילו אם יש לו ספק תרומה, אם היא טהורה, אסור לאבדה. משנתנו דנה בתרומת מעשר של דמאי (והיינו תבואת עם הארץ, שחששו חכמים שמא לא הפריש מעשרות כדין, ולכן הצריכו את הקונה מעם הארץ לחזור ולהפריש מעשרות, ובכלל זה תרומת מעשר), שיש בה שתי חסרונות, א. שכל הפרשתו היא מספק, שהרי יתכן שהעם הארץ שמכרו לו כבר הפריש מעשר ותרומת מעשר כדין, ב. שהתרומה טמאה, כיון שכל מה שביד עם הארץ הוא בחזקת טמא, ומחמת כן אם זהו שיעור מועט ביותר מותר לאבדו בידים, ומבררת המשנה, וְכַמָּה תְהֵא בִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, וְיוֹלִיכֶנָּה לַכֹּהֵן – ויאסר על האדם לאבדה בידים, אלא עליו לשומרה שתהיה ראויה להולכה לכהן, (אך אין הכוונה שיתחייב באמת להוליכו לכהן, שהרי אפילו תרומה גמורה וטהורה אין האדם חייב להוליך לכהן, אלא הכהן יבוא אליו ליטול), אֶחָד מִשְּׁמֹנָה לַשְּׁמִינִית הלוג, והיינו אחד מששים וארבע שבלוג, שאם היה בה שיעור זה אינו רשאי לאבדה.