מצוה עד) שלא לשמוע טענת בעל דין שלא בפני חבירו
פרשת משפטים
"לא תשא שמע שוא" (שמות כג א)
מצוות לא תעשה, שלא ישמע הדיין טענת בעל דין אחד שלא בפני בעל דינו, שנאמר 'לא תשא שמע שוא'. והטעם, לפי שבני האדם ידברו דברי שוא שלא בפני בעל דינם, וצווה הדיין על זה, כדי שלא יכניס בנפשו כזביו של אחד מהם. ועוד אמרו חז"ל, שזו אזהרה גם לבעל הדין שלא יטען גם הוא טענותיו לדין שלא בפני בעל דינו, ואפילו אם הדיין ירצה לשמוע אותו.
שורש המצוה ידוע, כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללה נמצאים בבית כל אוהבי השקר, ומפני שה' יתברך א-ל אמת, וכל אשר איתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא א-ל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא רחום, ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא רב החסד. אבל כל מי שמעשיו בהפך ממידותיו הטובות של ה', והם בעלי השקר שהם בהפך מדותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא הפך מדותיו, והפך מדת הברכה שהיא בו, והיא המארה והקללה, והפך השמחה והשלום והתענוג שהם אתו, ותהיה אצלם הדאגה והקטטה והצער. ועל כן הזהירתנו התורה להתרחק מאד מן השקר, כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק', ומחמת אותו ריחוק הזהירה אותנו התורה שלא נטה אוזנינו כלל לשום דבר שנחשוב שמא הוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בברור שיהא אותו הדבר שקר.
מדיני המצוה, שכל דיין שיודע ומרגיש בדין שהוא מרומה, ואינו יודע בדיוק היכן השקר, חייב להסתלק ממנו, ולא לדונו.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, באנשים הראויים לדון, ואף נשים מוזהרות שלא יטענו טענותיהם לדיין שלא בפני בעל הדין. וכן מוזהרות להתרחק מכל שקר כמו האנשים.
