מצוה רלד) שלא לכבד גדול בדין

"לא תהדר פני גדול" (ויקרא יט טו)

מצוות לא תעשה, שלא יכבד הדיין את אחד מבעלי הדין בשעת הריב, ואפילו היה אותו בעל דין אדם חשוב ונכבד ונשוא פנים, שנאמר 'ולא תהדר פני גדול'.

שרש המצוה ידוע.

מדיני המצוה מה שאמרו חז"ל שלא יהא אחד מבעלי הדין יושב והשני עומד, אלא שניהם עומדים כי בהיותם לפני הבית דין ראוי להם לעמוד כאילו הם לפני שכינה, כי רוח אלקים שוכן בתוך עדת דייני ישראל. ומכל מקום אמרו חז"ל שאם רצו הדיינים להושיב את בעלי הדין, הרשות בידם.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים הראויים לדון.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא יְכַבֵּד הַדַּיָּן אֶחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּין בִּשְׁעַת הָרִיב, וַאֲפִילוּ הָיָה בַּעַל הַדִּין אָדָם גָּדוֹל וְנִכְבָּד וּנְשׂוּא פָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט טו) 'וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל'.

שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה גָּלוּי, כִּי בְּהַשְׁוָאַת הַדִּין יִתְיַשֵּׁב הָעוֹלָם, אַךְ אִם יְכַבֵּד הַדַּיָּן אֶחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּין יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ, יִפְחַד הַלָּה לְהַגִּיד לְפָנָיו אֶת כָּל טַעֲנוֹתָיו, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יֵצֵא הַמִּשְׁפָּט מְעֻקָּל.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (שבועות ל.) שֶׁכְּשֶׁבָּאִים שְׁנֵי בַּעֲלֵי הַדִּין לִפְנֵי הַדַּיָּן לֹא יְהֵא אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד, אֶלָּא שְׁנֵיהֶם עוֹמְדִים, כִּי בִּהְיוֹתָם לִפְנֵי הַדַּיָּנִים רָאוּי לָהֶם לַעֲמוֹד כְּאִילּוּ הֵם עוֹמְדִים לִפְנֵי שְׁכִינָה, כִּי רוּחַ אֱלֹהִים שׁוֹכֶנֶת בְּקֶרֶב דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פב א) 'אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל'. וּמִכָּל מָקוֹם אָמְרוּ חֲזַ"ל (שבועות ל:) שֶׁאִם רָצוּ הַדַּיָּנִים לְהוֹשִׁיב אֶת שְׁנֵי בַּעֲלֵי הַדִּין, הָרְשׁוּת בְּיָדָם, אַךְ זֶהוּ רַק בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל בִּגְמַר דִּין חַיָּבִים לַעֲמוֹד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יח יג) 'וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה'. וְאַף עַל פִּי כֵּן נָהֲגוּ בְּכָל בָּתֵּי דִּינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלְּאַחַר חֲתִימַת הַתַּלְמוּד לְהוֹשִׁיב אֶת בַּעֲלֵי הַדִּין אֲפִילוּ בִּגְמַר הַדִּין, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּגָּרֵם מַחְלוֹקֶת. וַאֲפִילוּ הָעֵדִים, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (דברים יט יז) 'וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים', נָהֲגוּ הַיּוֹם גַּם כֵּן לְהוֹשִׁיבָם.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, בְּאֲנָשִׁים, כִּי לָהֶם הַמִּשְׁפָּט. וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוָה זוֹ וְכִבֵּד בַּעַל דִּין אֶחָד יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ בְּמֵזִיד, עָבַר עַל לָאו זֶה וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט טו) 'בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ' (מצוה רלה).