מצוה רעח) שלא יעבוד במקדש כהן טמא

פרשת אמור

"וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי" (ויקרא כב ב)

מצוות לא תעשה שלא יעבוד כהן בבית המקדש בעודו טמא, שנאמר 'וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי'.

משרשי המצוה, מה שכתבנו במקומות רבים, כי לכבוד הבית ומעלת העבודה נתרחק ממנה כל דבר שאינו במעלתו וחשיבותו, ומעלת האדם בטהרה ידועה לכל מבין.

ונוהגת מצוה זו בכהנים, בזמן שבית המקדש קיים, וכהן העובר עליה ועבד בטומאה חייב מיתה בידי שמים.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא יַעֲבֹד כֹּהֵן בְּעוֹדוֹ טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב ב) 'וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי'. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (סנהדרין פג:) מִנַּיִן לְטָּמֵא שֶׁעָבַד בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ', וְנֶאֱמַר בְּמָקוֹם אַחֵר (ויקרא כב ט) 'וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ'.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, לְהַגְדִּיל כְּבוֹד הַבַּיִת וַהֲדָרוֹ, עַל כֵּן אֵין רָאוּי שֶׁיַּעֲבֹד בּוֹ כֹּהֵן טָמֵא, כִּי הַמִּקְדָּשׁ הוּא מְקוֹם הַשְּׁלֵמוּת, וְאֵין רָאוּי שֶׁיַּעֲבֹד שָׁם מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שׁוּם חִסָּרוֹן, וְיָדוּעַ לַכֹּל חִסָּרוֹן הָאָדָם הַטָּמֵא, לְעֻמַּת מַעֲלַת הָאָדָם הַטָּהוֹר. וּכְבָר הִתְבָּאֲרָה הַתּוֹעֶלֶת הַנִּמְצֵאת לָנוּ בְּהַגְדִּילֵנוּ אֶת מַעֲלַת הַבַּיִת הַקָּדוֹשׁ וְתִפְאַרְתּוֹ, כְּפִי שֶׁהוּבָא לְעֵיל בְּעִנְיַן מִצְוַת בְּנִיַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (מצוה צה) כִּי תַּכְלִית הַבַּיִת הִיא לְהָכִין אֶת הַלְּבָבוֹת לַעֲבֹדַת ה', כִּי טֶבַע הָאָדָם לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר פְּעֻלּוֹתָיו, וְעַל יְדֵי רִבּוּי הַפְּעֻלּוֹת הַטּוֹבוֹת וְהַתְמָדָתָן, מַחֲשָׁבוֹת הַלֵּב נִטְהָרוֹת, מִתְלַבְּנוֹת וּמִזְדַקְקוֹת. וְה' חָפֵץ בְּטוֹבָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹתָיו, וְלָכֵן צִיוָנוּ לִקְבֹּעַ מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וְנָקִי בְּתַכְלִית הַנְּקִיּוּת, לְטַהֵר שָׁם מַחְשְׁבוֹת בְּנֵי אִישׁ וּלְתַקֵּן לְבָבָם אֵלָיו בּוֹ. וּמִתּוֹךְ הֶכְשֵׁר הַמַּעֲשֶׂה וְטָהֳרַת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁיִּהְיוּ לָנוּ שָׁם, יַעֲלֶה שִׂכְלֵנוּ וְיִדְבַּק בַּשֵּׂכֶל הָעֶלְיוֹן. וּבְדֶרֶךְ זוֹ נוּכַל לְהָבִין כְּפִי הַפְּשָׁט אֶת עִנְיַן הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה בַּמָּקוֹם הַהוּא, שֶׁיּוּכְלוּ בְּנֵי הָאָדָם לַעֲבוֹד שָׁם אֶת ה' בְּטָהֳרָה, וּלְהִדַּבֵּק בּוֹ כָּרָאוּי. וְהִתְבָּאֵר עוֹד (מצוה צח) כִּי עִנְיַן הַגְדָּלַת כְּבוֹד הַבַּיִת הוּא כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁיִּרְאֵהוּ הָאָדָם יִכָּנְסוּ בְּלִבּוֹ מוֹרָא וַעֲנָוָה.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה כָּתַב הָרַמְבַּ"ם, כֹּהֵן שֶׁעָבַד וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהָיָה טָמֵא, אִם הִיא טֻמְאָה יְדוּעָה, כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב פְּסוּלִים, שֶׁהֲרֵי עֲבוֹדָתוֹ חוּלִּין. וְאִם הִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם, שֶׁאֵינָהּ יְדוּעָה לְשׁוּם אָדָם בָּעוֹלָם, הַצִּיץ מְרַצֶּה, וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב נִרְצוּ (ביאת המקדש ד ו). וְכָל קָרְבָּן שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן, בֵּין קָרְבָּן צִבּוּר בֵּין קָרְבָּן יָחִיד, דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה, אַךְ לֹא אֶת כָּל הַטֻּמְאוֹת הוּא דּוֹחֶה אֶלָּא טֻמְאַת הַמֵּת לְבַדָּהּ. כֵּיצַד, הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ קָרְבָּן וְהָיוּ רוֹב הַקָּהָל שֶׁמַּקְרִיבִים אוֹתוֹ טְמֵאִים לְמֵת, אוֹ שֶׁהָיוּ הַקָּהָל טְהוֹרִים וְהָיוּ הַכֹּהֲנִים הַמַּקְרִיבִים טְמֵאִים לְמֵת, אוֹ שֶׁהָיוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ טְהוֹרִים וְהָיוּ כְּלֵי הַשָּׁרֵת טְמֵאִים לְמֵת, הֲרֵי זֶה יֵעָשֶׂה בְּטֻמְאָה, וְיִתְעַסְּקוּ בּוֹ הַטְּמֵאִים וְהַטְּהוֹרִים כְאֶחָד, וְיִכָּנְסוּ כֻּלָּם לָעֲזָרָה (ביאת המקדש ד ט,יב).

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכֹהֲנִים, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם. וְכֹהֵן הָעוֹבֵר עַל מִצְוָה זוֹ וְעָבַד בְּטֻמְאָה, חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם.