מצוה שסה) מצות סוטה

פרשת נשא

"איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה יב)

מצות עשה להביא האשה הסוטה אל הכהן, שיעשה לה כמשפט הכתוב עליה בפרשה, שנאמר (במדבר ה יב) 'איש איש כי תשטה אשתו' וגו', 'והביא האיש את אשתו אל הכהן'. וענין הסוטה מפורש בכתוב, שהיא האשה שקנא לה בעלה.

שרש מצוה זו נגלה לכל רואי השמש, שהוא שבח גדול באומה, להיות לנו תחבולה להוציא מתוך לב האדם את החשד באשתו, ולדעת באמת אם זינתה האשה תחת בעלה או לא, מה שאי אפשר לשום גוי וממלכה להיות ביניהם כן, ועל נשותיהם נאמר (משלי ל כ) 'כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און', כי מי יגלה על בנותיהם כי תזנינה ועל כלותיהם כי תנאפנה. ועמנו נתקדש בכל דבר שבקדשה, ונתן לנו האל מופת לדעת ענין זה הנעלם משאר העמים, ומתוך כך יתרבו האהבה והשלום בין איש לאשתו, וזרענו יהיה קדוש.

מדיני המצוה מה שאמרו חז"ל, שענין הקנוי הוא כגון שאמר לאשתו בפני עדים 'אל תסתתרי עם פלוני', והסתתרה עם אותו פלוני בפני עדים, אם שהתה עמו כדי טומאה, הרי זו אסורה על בעלה עד שתשתה מי המרים ויבדק הדבר. ובזמן שאין מי סוטה, תאסר עליו לעולם, ותצא בלא כתובה. אבל אם אמר לה רק 'אל תדברי עם איש פלוני', אין זה קנוי, ולא תאסר עליו בכך אף על פי שנסתרה עמו.

ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים, באנשים, לפי שעליהם מוטל שיעשו לנשותיהם את המעשה הזה כדי לבדוק אותן, אם ראו שצריכות הן לכך. ודוקא כשיש שם בית דין של שבעים ואחד, שאין משקים את הסוטה אלא בבית דין של שבעים ואחד היושבים בלשכת הגזית שבמקדש. והעובר על זה, וקנא לאשתו, ונסתרה, ולא הביאה אל הכהן לעשות לה המעשה הכתוב בפרשה, בטל מצות עשה זו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר 'קדשנו במצוותיך' – תרי"ג מצוות מבוארות

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהָבִיא הָאִשָּׁה הַסּוֹטָה אֶל הַכֹּהֵן, שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ כַּמִּשְׁפָּט הַכָּתוּב עָלֶיהָ בַּפָּרָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה יב) 'אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ' וְגוֹ', 'וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן'. וְעִנְיָן הַסּוֹטָה מְפֹרָשׁ בַּכָּתוּב, שֶׁהִיא הָאִשָּׁה שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ, וְהִיא מְכֻנָּה 'סוֹטָה' אַף שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְבָּרֵר שֶׁחָטְאָה, כֵּיוָן שֶׁרֹב הַקְּנָאוֹת יָבוֹאוּ בְּסִבַּת פְּרִיצוּת הָאִשָּׁה.

שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ נִגְלֶה לְכָל רוֹאֵי הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהוּא שֶׁבַח גָּדוֹל בָּאֻמָּה, לִהְיוֹת לָנוּ תַּחְבּוּלָה לְהוֹצִיא מִתּוֹךְ לֵב הָאָדָם אֶת הַחֲשָׁד בְּאִשְׁתּוֹ, וְלָדַעַת בֶּאֱמֶת אִם זִנְּתָה הָאִשָּׁה תַּחַת בַּעְלָהּ אוֹ לֹא, מַה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם גּוֹי וּמַמְלָכָה לִהְיוֹת בֵּינֵיהֶם כֵּן, וְעַל נְשׁוֹתֵיהֶם נֶאֱמַר (משלי ל כ) 'כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן', כִּי מִי יְגַלֶּה עַל בְּנוֹתֵיהֶם כִּי תִּזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיהֶם כִּי תְּנָאֵפְנָה. וְעַמֵּנוּ נִתְקַדֵּשׁ בְּכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, וְנָתַן לָנוּ הָאֵל מוֹפֵת לָדַעַת עִנְיַן זֶה הַנֶּעֱלָם מִשְּׁאָר הָעַמִּים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִתְרַבּוּ הָאַהֲבָה וְהַשָּׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, וְזַרְעֵנוּ יִהְיֶה קָדוֹשׁ. וּמַה אַאֲרִיךְ עוֹד בִּפְרָטֵי עִנְיָנִים אֵלֶּה, וְהַכֹּל נִגְלֶה בְּלֵב כָּל מֵבִין. וְלָכֵן, בִּהְיוֹת טַּעַם הָעִנְיָן נֵס בְּאֻמָּתֵנוּ וְכָבוֹד גָּדוֹל לָהֶם, מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ בַּעֲבֵרוֹת פָּסַק נֵס זֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (סוטה מז.) שֶׁמִּזְּמַן שֶׁרַבּוּ הַנּוֹאֲפִים פָּסְקוּ מֵי סוֹטָה מִלִּבְדֹּק, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד יד) 'לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה', כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה לָהֶם הַנֵּס הַגָּדוֹל הַזֶּה, שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם בּוֹדְקִים אֶת הָאִשָּׁה.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁעִנְיָן הַקִּנּוּי הוּא כְּגוֹן שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים 'אַל תִּסְתַּתְּרִי עִם פְּלוֹנִי', וַאֲפִילוּ הָיָה אוֹתוֹ פְּלוֹנִי אָבִיהָ, אָחִיהָ, גּוֹי, עֶבֶד, אוֹ שֶׁהָיָה זֶה אִישׁ שֶׁאֵינוֹ רָאוּי כְּלָל לְהוֹלִיד, וְהִסְתַּתְּרָה עִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי בִּפְנֵי עֵדִים, אִם שָׁהֲתָה עִמּוֹ כְּדֵי טֻמְאָה, שֶׁהוּא שִׁיעוּר זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה וּלְגָמְעָהּ, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה מֵי הַמָּרִים וְיִבָּדֵק הַדָּבָר. וּבִזְמַן שֶּׁאֵין מֵי סוֹטָה, תֵּאָסֵר עָלָיו לְעוֹלָם, וְתֵצֵא בְּלֹא כְתוּבָה. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ רַק 'אַל תְּדַבְּרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי', אֵין זֶה קִנּוּי, וְלֹא תֵּאָסֵר עָלָיו בְּכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁנִּסְתְּרָה עִמּוֹ. וְאִם קִנֵּא לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְרָאָה אוֹתָהּ הַבַּעַל, בְּלֹא עֵדִים, שֶׁנִּסְתְּרָה עִם אוֹתוֹ שֶׁקִּנֵּא לָהּ, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו, וְיוֹצִיא וְיִתֵּן כְתוּבָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁקוֹתָהּ עַל פִּי עַצְמוֹ. וְכֵן אִם שָׁמַע אֶת הָעָם מְרַנְּנִים עָלֶיהָ שֶׁזִּנְּתָה עִם הָאִישׁ שֶׁקִּנֵּא לָהּ, עַד שֶׁהַנָּשִׁים הַטּוֹוֹת לְאוֹר הַלְּבָנָה מְדַבְּרוֹת עָלֶיהָ, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְתוּבָה. עוֹד אָמְרוּ, שֶׁאִם שָׁתְתָה מֵי הַמָּרִים פַּעַם אַחַת עַל אִישׁ אֶחָד, וְנִקְּתָה מֵהֶם, וְחָזַר וְקִנֵּא לָהּ עַל אוֹתוֹ אָדָם וְנִסְתְּרָה עִמּוֹ, אֵינָה שׁוֹתָה עַל יָדוֹ פַּעַם אַחֶרֶת לְעוֹלָם, אֶלָּא תֵּאָסֵר עַל בַּעְלָהּ וְתֵצֵא בְּלֹא כְתוּבָה. אֲבָל אִם קִנֵּא לָהּ בְּאֲנָשִׁים שׁוֹנִים, אֲפִילוּ מֵאָה פְּעָמִים הִיא שׁוֹתֶה. וּלְעוֹלָם אֵין כּוֹפִים אוֹתָהּ לִשְׁתּוֹת, בֵּין שֶׁאָמְרָה 'נִטְמֵאתִי', אוֹ שֶׁאָמְרָה 'אֵינִי טְמֵאָה וְאֵינִי שׁוֹתֶה', אֶלָּא תֵּצֵא בְּלֹא כְתוּבָה וְתֵאָסֵר לְבַעֲלָהּ לְעוֹלָם. וְאִם בַּעְלָה הוּא שֶּׁאוֹמֵר אֵינִי רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, תֵּצֵא וְתִיטוֹל כְתוּבָה.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, בְּאֲנָשִׁים, לְפִי שֶּׁעֲלֵיהֶם מוּטָל שֶׁיַּעֲשׂוּ לִנְשׁוֹתֵיהֶם אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה כְּדֵי לִבְדּוֹק אוֹתָן, אִם רָאוּ שֶׁצְּרִיכוֹת הֵן לְכָךְ. וְדַוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, שֶּׁאֵין מַשְׁקִים אֶת הַסּוֹטָה אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד הַיּוֹשְׁבִים בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה, וְקִנֵּא לְאִשְׁתּוֹ, וְנִסְתְּרָה, וְלֹא הֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן לַעֲשׂוֹת לָהּ הַמַּעֲשֶׂה הַכָּתוּב בַּפָּרָשָׁה, בִּטֵל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ.