מצוה שסו) שלא לתן שמן בקרבן סוטה

פרשת נשא

"לא יצוק עליו שמן" (במדבר ה טו)

מצות לא תעשה, שלא נתן שמן בקרבן סוטה, שנאמר (במדבר ה טו) 'והביא את קרבנה עליה עשירת האיפה קמח שערים לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה כי מנחת קנאת הוא מנחת זכרון מזכרת עון'.

משרשי המצוה, מה שאמרו חז"ל, כדי שעל ידי מניעת השמן לא יהיה קרבנה מהדר. שהשמן קרוי אור, והיא עשתה מעשיה בחשך. ונראה לומר, כי השמן עליון על כל המשקים, שהוא צף על כלם, ועתה הסוטה שקלקלה מעשיה, ויסירנה בעלה מלהיות גבירה ויתננה למטה בשפל ובזיון, אין ראוי להביא בקרבנה השמן הנכבד שהוא מוכן ומיחד לאורה ולגדלה, למשח בו מלכים וכהנים גדולים. ואמרו, היא עשתה מעשה בהמה, לפיכך מנחתה גרועה להיות שעורים, שהוא מאכל בהמה. וכלל הענינים שנצטוינו בהם במצוה זו הוא לתקן מחשבת העושים במלאכה, ולתת אל לבם כי המקלקל במעשיו – כל דרכיו יבואו בחרפה ובבשת, וכדי בזיון וקלס. ולטובים ייטיב ה', ושמחה וששון ויקר ישיגם.

ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קים, וכמו שהתבאר לעיל (מצוה שסה) שאין משקים את הסוטה אלא בבית דין של שבעים ואחד היושבים במקדש. וכהן העובר על זה ויצק שמן במנחת סוטה, עבר על לאו, ולוקה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר 'קדשנו במצוותיך' – תרי"ג מצוות מבוארות

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא נִתֵּן שֶׁמֶן בְּקָרְבָּן סוֹטָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה טו) 'וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן'.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי מְנִיעַת הַשֶּׁמֶן לֹא יִהְיֶה קָרְבָּנָהּ מְהֻדָּר. שֶׁהַשֶּׁמֶן קָרוּי אוֹר, וְהִיא עָשְׂתָה מַעֲשֶׂיהָ בַּחֹשֶׁךְ. וְנִרְאֶה לוֹמַר, כִּי הַשֶּׁמֶן עֶלְיוֹן עַל כָּל הַמַּשְׁקִים, שֶׁהוּא צָף עַל כֻּלָּם, וְעַתָּה הַסּוֹטָה שֶׁקִּלְקְלָה מַעֲשֶׂיהָ, וִיְסִירֶנָּהּ בַּעְלָהּ מִלִּהְיוֹת גְּבִירָה וְיִתְּנֶנָּה לְמַטָּה בְּשֵׁפֶל וּבִזָּיוֹן, אֵין רָאוּי לְהָבִיא בְּקָרְבָּנָהּ הַשֶּׁמֶן הַנִּכְבָּד שֶׁהוּא מוּכָן וּמְיֻחָד לְאוֹרָה וְלִגְדֻלָּה, לִמְשֹׁחַ בּוֹ מְלָכִים וְכֹהֲנִים גְּדוֹלִים. וְאָמְרוּ, הִיא עָשְׂתָה מַעֲשֵׂה בְּהֵמָה, לְפִיכָךְ מִנְחָתָהּ גְּרוּעָה לִהְיוֹת שְׂעוֹרִים, שֶׁהוּא מַאֲכָל בְּהֵמָה. וּכְלָל הָעִנְיָנִים שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּהֶם בְּמִצְוָה זוֹ הוּא לְתַקֵּן מַחְשֶׁבֶת הָעוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה, וְלָתֵת אֶל לִבָּם כִּי הַמְקֻלְקָל בְּמַעֲשָׂיו – כָּל דְּרָכָיו יָבוֹאוּ בְּחֶרְפָּה וּבְבֹשֶׁת, וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקֶלֶס. וְלַטּוֹבִים יֵיטִיב ה', וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן וִיקָר יַשִׂיגֵם.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, וּכְמוֹ שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה שסה) שֶּׁאֵין מַשְׁקִים אֶת הַסּוֹטָה אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד הַיּוֹשְׁבִים בַּמִּקְדָּשׁ. וְכֹהֵן הָעוֹבֵר עַל זֶה וְיָצַק שֶׁמֶן בְּמִנְחַת סוֹטָה, עָבַר עַל לָאו, וְלוֹקֶה.