מצוה שסז) שלא לשים לבונה בקרבן סוטה

פרשת נשא

"ולא יתן עליה לבונה" (במדבר ה טו)

מצות לא תעשה, שלא לתת לבונה בקרבן סוטה, שנאמר (במדבר ה טו) 'והביא את קרבנה עליה עשירת האיפה קמח שערים לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה כי מנחת קנאת הוא מנחת זכרון מזכרת עון'.

משרשי המצוה, כפי שהתבאר לעיל (מצוה שסו), כדי שעל ידי מניעת הלבונה לא יהיה קרבנה מהדר. כי הלבונה הוא הדור בקרבן, וריח הלבונה טוב, ולכן אין ראוי להדר את קרבנה של האשה החוטאת. ועוד אמרו חז"ל, שהאמהות הכשרות והצנועות קרויות 'לבונה', שנאמר (שיר השירים ד ו) 'ואל גבעת הלבונה', וסוטה זו פרשה מדרכיהן, ואין ראוי להביא לבונה במנחתה. וכלל הענינים שנצטוינו בהם במצוה זו באו לתקן מחשבת העושים במלאכה, ולתת אל לבם כי המקלקל במעשיו – כל דרכיו יבואו בחרפה ובבשת, וכדי בזיון וקלס, ולטובים ייטיב ה' ושמחה וששון ויקר ישיגם.

ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קים, וכמו שהתבאר לעיל (מצוה שסה) שאין משקים את הסוטה אלא בבית דין של שבעים ואחד היושבים במקדש. וכהן העובר על זה ונתן לבונה במנחת סוטה, עבר על לאו זה, ולוקה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר 'קדשנו במצוותיך' – תרי"ג מצוות מבוארות

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא לָתֵת לְבוֹנָה בְּקָרְבָּן סוֹטָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה טו) 'וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן'.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, כְּפִי שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה שסו), כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי מְנִיעַת הַלְּבוֹנָה לֹא יִהְיֶה קָרְבָּנָהּ מְהֻדָּר. כִּי הַלְּבוֹנָה הוּא הִדּוּר בַּקָּרְבָּן, וְרֵיחַ הַלְּבוֹנָה טוֹב, וְלָכֵן אֵין רָאוּי לְהַדֵּר אֶת קָרְבָּנָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה הַחוֹטֵאת. וְעוֹד אָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁהָאִמָּהוֹת הַכְּשֵׁרוֹת וְהַצְּנוּעוֹת קְרוּיוֹת 'לְבוֹנָה', שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד ו) 'וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה', וְסוֹטָה זוֹ פָּרְשָׁה מִדַּרְכֵיהֶן, וְאֵין רָאוּי לְהָבִיא לְבוֹנָה בְּמִנְחָתָהּ. וּכְלָל הָעִנְיָנִים שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּהֶם בְּמִצְוָה זוֹ בָּאוּ לְתַקֵּן מַחְשֶׁבֶת הָעוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה, וְלָתֵת אֶל לִבָּם כִּי הַמְקֻלְקָל בְּמַעֲשָׂיו – כָּל דְּרָכָיו יָבוֹאוּ בְּחֶרְפָּה וּבְבֹשֶׁת, וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקֶלֶס, וְלַטּוֹבִים יֵיטִיב ה' וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן וִיקָר יַשִׂיגֵם.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, וּכְמוֹ שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה שסה) שֶּׁאֵין מַשְׁקִים אֶת הַסּוֹטָה אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד הַיּוֹשְׁבִים בַּמִּקְדָּשׁ. וְכֹהֵן הָעוֹבֵר עַל זֶה וְנָתַן לְבוֹנָה בְּמִנְחַת סוֹטָה, עָבַר עַל לָאו זֶה, וְלוֹקֶה.