מצוה תפח) לשמוח ברגלים

פרשת ראה

"ושמחת בחגך" (דברים טז יד)

מצוות עשה לשמוח ברגלים, שנאמר 'ושמחת בחגך', והעניין הראשון הרמוז בשמחה זו הוא, שנקריב לכל הפחות קורבנות שלמים בבית הבחירה. ועוד אמרו חז"ל שיש לשמוח בכל מיני שמחה, ובכלל זה הוא אכילת הבשר ושתית היין, וללבוש בגדים חדשים, ולחלק פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, ולשחק בכלי שיר בבית המקדש בלבד, וזו היא 'שמחת בית השואבה'.

ואמרו חז"ל שחייב אדם לשמח את בניו ובני ביתו ברגל, ובמה משמחם? אנשים בראוי להם, ביין. ונשים בראוי להן, בבגדים נאים. והזהרתנו התורה כמו כן להכניס בכלל השמחה את העניים והגרים והחלושים.

משרשי המצוה, לפי שהאדם נברא באופן שצריך טבעו לשמוח לפעמים, כמו שהוא צריך לאכול ולישון תמיד, ורצה הא-ל לזכותנו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וציוונו לעשות את השמחה לשמו, כדי שנזכה לפניו בכל מעשינו. וקבע לנו ה' זמנים בשנה למועדים, לזכור בהם הניסים והטובות אשר גמלנו, וציוונו באותם זמנים לכלכל את החומר בשמחה הנצרכת אליו, וימצא לנו תרופה גדולה, בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך הישר יותר מדאי.

ונוהגת מצוה זו לעניין השמחה (אבל לא לענין הקרבן) בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים. והעובר על זה ואינו משמח עצמו ובני ביתו והעניים כפי יכולתו לשם מצות הרגל, ביטל עשה זה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר 'קדשנו במצוותיך' – תרי"ג מצוות מבוארות

מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׂמוֹחַ בָּרְגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז יד) 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ'. וּמִצְוָה זוֹ כּוֹלֶלֶת כַּמָּה עִנְיָנִים, וְהָעִנְיָן הָרִאשׁוֹן הוּא שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת שְׁלָמִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (דברים כז ז) 'וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ', הֲרֵי שֶׁזְּבִיחַת הַשְּׁלָמִים וַאֲכִילָתָם מְבִיאָה אַחֲרֶיהָ שִׂמְחָה. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (חגיגה ו:) שֶׁאַף נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּשִׂמְחָה, וְהַיְנוּ שֶׁאַף הֵן חַיָּבוֹת לְהָבִיא שַׁלְמֵי שִׂמְחָה.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, לְפִי שֶׁהָאָדָם נִבְרָא בְּאֹפֶן שֶׁצָּרִיךְ טִבְעוֹ לִשְׂמוֹחַ לִפְרָקִים, כְּמוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ מָזוֹן וּמְנוּחָה וְשֵׁנָה. וְרָצָה הָאֵל לְזַכּוֹתֵנוּ, כֵּיוָן שֶׁאֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ, וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת אֶת הַשִּׂמְחָה לִשְׁמוֹ, לְמַעַן נִזְכֶּה לְפָנָיו בְּכָל מַעֲשֵׂינוּ. וְקָבַע לָנוּ זְמַנִּים מְסֻיָּמִים בַּשָּׁנָה לְמוֹעֲדִים, כְּדֵי לִזְכּוֹר בָּהֶם אֶת הַנִּסִּים וְהַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ, וּבָעִתִּים הָהֵם צִיוָנוּ לָתֵת לַגּוּף הַחוֹמְרִי אֶת הַשִּׂמְחָה הַנִּצְרֶכֶת לוֹ. וְיִמָּצֵא לָנוּ תְּרוּפָה גְּדוֹלָה בִּהְיוֹת שֹׂבַע הַשְּׂמָחוֹת לִשְׁמוֹ וּלְזִכְרוֹ, כִּי הַמַּחְשָׁבָה הַזֹּאת תִּהְיֶה לָנוּ גָּדֵר שֶׁגַּם בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה לֹא נֵצֵא מִדֶּרֶךְ הַיֹּשֶׁר יוֹתֵר מִדַּאי.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (חגיגה ח.) שֶׁיֵּשׁ לִשְׂמוֹחַ בָּרְגָלִים בְּכָל מִינֵי שִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ'. וּבִכְלָל זֶה הוּא אֲכִילַת הַבָּשָׂר וּשְׁתִיַּת הַיַּיִן, וְלִלְבֹּשׁ בְּגָדִים חֳדָשִׁים, וְחִלּוּק פֵּירוֹת וּמִינֵי מְתִיקָה לַנְּעָרִים וְלַנָּשִׁים, וְלִשְׂמוֹחַ בִּנְגִינֹת כְּלֵי שִׁיר בַּמִּקְדָּשׁ לְבַד, וְזוֹ הִיא שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה הַנִּזְכֶּרֶת בַּגְּמָרָא (סוכה נ.). וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (פסחים קט.) שֶׁחַיָּב אָדָם לְשַׂמֵּחַ אֶת בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ בָּרֶגֶל, וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶּׁאֵין בְּשַׂר שְׁלָמִים בַּמֶּה מְשַׂמְּחָם, אֲנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם, בְּיַיִן. וְנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶן, בִּבְגָדִים נָאִים. וְהִזְהִירָה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה כְּמוֹ כֵן לְהַכְנִיס בִּכְלָל הַשִּׂמְחָה אֶת הָעֲנִיִּים וְהַגֵּרִים וְהַחֲלוּשִׁים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסִיּוּם הַפָּסוּק 'וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ'.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים. וּלְעִנְיַן הַקָּרְבָּן נוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְאֵינוֹ מְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְהָעֲנִיִּים כְּפִי יְכָלְתּוֹ לְשֵׁם מִצְוַת הָרֶגֶל, בִּטֵל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ, וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אָמְרוּ חֲזַ"ל (אבות ב יב) 'כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם'.