פרשת בחוקותי

"לא יחליפנו ולא ימיר אותו… ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" (ויקרא כז י)

 מצוות לא תעשה, שלא נמיר הקדשים. כלומר בהמה שהקדישה האדם למזבח, לא ימירוה אחר כך בבהמה אחרת, אלא תקרב היא בעצמה, ועל זה נאמר 'לא יחליפנו ולא ימיר אותו'. ומכיון שהמירוה, כלומר, שאמרו 'זו תחת זו' או 'זו תמורת זו' וכיוצא בלשונות אלו, אף על פי שאין שם מעשה, יש בדבר חיוב מלקות.

שורש המצוה, שרצה השם ברוך הוא להטיל מורא בלב בני אדם בכל עניני הקדש, ועל כן כדי לקבוע בלבנו מוראת ענין הקדש, צוה הכתוב לבל נשנה הדברים, אלא מכיון שנתקדשה הבהמה תהיה בקדושתה לעולם, ולא נחשוב להפקיעה מקדושתה ולהחליפה בבהמה אחרת. והרמב"ם כתב שירדה התורה לסוף מחשבת האדם ויצרו רע, שטבעו להרבות קניניו ולחוס על ממונו, ואף על פי שנדר והקדיש, אפשר שיחזור בו וינחם וירצה להחליף בהמה שהקדיש בפחותה ממנה, ואם יתן לו רשות להחליף רע בטוב סופו שיחליף טוב ברע, ולפיכך סתם הכתוב הדלת בפניו, ואסר להחליף אפילו רע בטוב.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאפילו בזמן הזה אם עבר אדם והקדיש בהמה למזבח ואחר כך המירה בעדים והתראה חייב מלקות.
ומצוות עשה, שאם המיר אדם בהמת קרבנו בבהמה אחרת, כגון שאמר 'זו תהיה לקרבן תמורת זו', שתהיינה היא והתמורה שתיהן קדש. שנאמר 'והיה הוא ותמורתו יהיה קדש'.

משרשי המצוה, כמו במצוה הקודמת של איסור ההמרה.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים. והעובר עליה והמיר ולא נהג קדושה בשתי הבהמות, כלומר, בראשונה ובתמורתה, ביטל מצוות עשה זו, מלבד העונש שיש בכך שהוא מועל בקדש.