ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ג, א-ב
א) כשבודק אדם ומחפש בלילי ארבעה עשר, מוציא את החמץ מן החורים ומן המחבואות ומן הזויות, ומקבץ הכל ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום, ומבערו. ואם רצה לבערו בלילי ארבעה עשר, מבערו:
ב) החמץ שמניח בלילי ארבעה עשר כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות, אינו מניחו מפוזר ומפורד בכל מקום, אלא מצניעו בכלי או בזוית ידועה, ויזהר בו, לפי שאם לא נזהר בו ומצאו חסר, צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת בכל הבית, מחשש שמא גררוהו העכברים:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
