ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ג, ג-ד
ג) חל ארבעה עשר להיות בשבת, ואי אפשר לבדוק את החמץ בשבת, בודקין את החמץ בלילי ערב שבת, שהוא ליל שלשה עשר, ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע, והשאר מבערו מלפני השבת, ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו, וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון, ומבערו:
ד) היו לו ככרות רבות של תרומה, וצריך לשרפה ערב שבת, לא יערב תרומה טהורה עם הטמאה וישרוף, אלא שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה, ותלויה -מסופקת] לעצמה, ומניח מן הטהורה כדי לאכול עד ארבע שעות ביום השבת בלבד:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
